תחת על הכיסא. ידיים על המקלדת.

תמיד שאני כותב זה מלווה בהמון הסחות דעת.  אני בודק כל צלצול הכי קטן - סמארטפון, מיילים, פייסבוק,  וואטסאפ. עושה לי קפה, תה, כוס מים, פותח את המקרר, קורא משהו במקום לכתוב. שוב פותח את המקרר וכן הלאה.  בקיצור אני מספיק מעט זמן כתיבה ביחס לזמן שאני מקציב לכתיבה. לפעמים יש את הימים האלה שאני כותב וכותב וכותב בלי להפסיק. אבל הם נדירים, אני לא יכול לסמוך על ימים כאלה. זה כמו לסמוך על השראה. כותב מקצועי נמדד על הימים הגרועים שלו. גם אם לא בא לי לכתוב אני עדיין צריך לעשות את זה. הבוס שלי מחייב אותי. וכן, הבוס שלי זה אני.

אז אתמול עשיתי ניסוי ששמו "תחת על הכיסא, ידיים על המקלדת." וזה מהלכו:
המטרה שלו מאוד פשוטה  - מהרגע שאתה מניח את התחת על הכיסא ומניח את הידיים על המקלדת. אתה לא יורד משם, לא משנה מה, הידיים לא יורדות מהמקלדת.  בנוסף, כאופציה - לא מתקנים טעיות, לא לוחצים על בק ספייס, כל הזמן קדימה, קדימה, קדימה.

הקצבתי לעצמי שעה וחצי. רציתי לבדוק האם אני מסוגל לכתוב שעה וחצי בלי הסחות דעת.

ראשית כיביתי את הנייד ושמתי אותו רחוק ממני.   שמתי אוזניות ומוסיקה כדי לא להיות מוסח על ידי רעשי הבית. עדכנתי את בת הזוג שלי שאני בשעה וחצי הקרובה - למרות שבגופי אני נוכח - אני לא כאן. הכנתי קפה שיהיה לידי. התיישבתי על הכיסא, והנחתי ידיים על המקלדת.

זה היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי. משהו בתוכי כיבה את המבקר הפנימי. יש מטרה אחת וזה לתת לאצבעות לקדם את העלילה. כן, מה שכתבתי היה גרוע אבל אני תמיד יכול לחזור לזה אחר כך ולתקן (וידוי: מדי פעם חזרתי אחורה לשכתב.) זו הייתה חוויה מעוררת ומיוחדת.  שעה וחצי של כתיבה בלי הסחות דעת. קמתי מהכיסא מתחתי את אצבעותיי, הלכתי כמו טווס סביב עצמי. ואז להפתעתי הרגשתי שזה לא מספיק, אני רוצה עוד, רציתי להמשיך לכתוב. כי יש משהו בזה שאתה עושה את זה. פשוט עושה את זה, שמרגיש נכון.

אז...
אני ממליץ בחום  על הניסוי הזה. תחת על הכיסא. ידיים על המקלדת.

******

נ.ב  - שמעתי בהרצאה פעם שכל כותב צריך לבזבז מיליון מילים לפני שהוא יודע לכתוב משפטים טובים.  לכן אם אתה כותב גרוע זה בעצם האימון שלך להגיע למיליון כדי שתוכל לכתוב טוב  יותר. בקרוב שיתאפשר לי אני אעשה סשנים ארוכים יותר, עם הפסקה באמצע.