רועי מליח רשף

יום שישי יום שישי בבוקר. אני צריך לסיים כבר את המחזה המחכה לאהבה.  כמה ניסיונות ושינויים יש לי במחזה הזה. החלטתי לכתוב אותו בפרקים של 25 דקות. מה זה אומר? שאני עובד על המחזה 25 דקות ביום. זהו. לא יותר. זה עובד לי אני מצליח לכתוב קצת כל יום. האמת כתבתי הרבה יותר ממה שציפיתי ב- 25 דקות. טקס פרסי הפרינג' קיפוד הזהב. הייתי מועמד יחד עם המחזאים לפרס המחזה על ההפקה חדר 414 (ועוד שלושה פרסים – תפאורה, בימאית ושחקנית ראשית) הטקס התרחש בתחנה המרכזית בתל אביב. זאת הייתה תחושה מוזרה. אבל מעניינת.  הטקס כמו כל טקס בסגנון היה בנוי מקריאת המועמדים ואז נאום הזכייה. אני לא מבין את הקונספט של הטקסים האלו. ואני לא מדבר רק על הטקס הזה אני מדבר על טקסי פרסים באופן כללי. יש בזה משהו פקידותי. לקרוא את המועמדים, להגיד מי זכה ואז נאום תודה. מבחינתי פרסי הפרינג' צריכים להיות חגיגה. לכל אמני הפרינג'. כי אנשים באים רק אם הם מועמדים ואני יכול להבין אותם. . טקס פרסי הפרינג' צריך להיות מסיבה, משהו שכול היוצרים מגיעים פעם בשנה על מנת לחלוק ולחגוג.  דברים צריכים להשתנות וגם זה. זכינו בפרס...

בימים האחרונים אני בעיקר עובד על העסק שנקרא "אני" לקחתי החלטה שזו תהיה השנה העסקית שלי. אני פועל כאילו אני עסק וכולם לקוחות. זו החלטה שלקחתי השנה יש לי סדנאות, קבוצת המחזאים, דרמטורגיה, הרצאות, הוראה במספר מוסדות וחבר ב-ועדות שונות. יש לי הצגות רצות. ולכן אני צריך להיות "על זה". לדעת לנתב את הכול. אז שמתי קצת את הכתיבה בצד ואני לומד בעיקר איך לעבוד. לקום בבוקר לענות למיילים, לטלפן למי שצריך,  לארגן את כל תזרים המזומנים - הצעות מחיר, חוזים, תשלומים, מס הכנסה, הוצאות הכנסות, ביטוח לאומי. זה נשמע נורא בכללי, אבל כל יום שעובר, זה מתבהר והופך לקל יותר. כמו לעקור עשבים שוטים. הגינה שלי לאט לאט מסתדרת. איך לומר, אני אפילו נהנה מזה. כחלק מהעניין לקחתי ועודני עושה קורס ב EXCEL  שמשפר לי את החיים משמעותית. גם קניתי  קורס חשבונאות ופיננסים באינטרנט. פה ושם אני כותב. אבל בעיקר עסוק  בלסדר את כל הבלגן שהראש שלי כבר לא מסוגל להכיל. אני מנסה להבין איך אפשר לקחת את הדבר הזה שנקרא תיאטרון, במיוחד פרינג', ולנהל אותו עסקית. אני מוצא את זה חשוב מאוד. אני רואה סביבי כמה אנ...

הקשר הראשון בין הקהל, השחקנים , הסיפור, התנועה והרגש שלי על הבמה קשור לנשימה. כולם באולם התיאטרון נושמים. לנשימה יש קצב. כל אחד מגיע עם נשימה אחרת. המטרה הראשונה היא לאחד את הנשימה על מנת ליצור קהל נושם. בדרמה זו פעילות חשובה ביותר, כי הקהל דומם. הוא לא מגיב באופן מידי. היות ואני לא יכול לשלוט בנשימה של הקהל אני קודם צריך לשלוט בנשימה שלי. היא מרפה את הגוף ומאפשרת לאנרגיה לנבוע מהגוף או מהטקסט (שהוא שלוחה של הפעולה.) המעבר בין הביטים של הפעולה הוא שינוי הנשימה ברווחים שבין הטקסט. אני חושב שהקשבה היא ראשית  קשב ל'איך את נושם'. כאשר אני לא מבין את הנשימה שלי, היא נעצרת והגוף נכנס לסטרס. כך נוצר לחץ במשחק - השחקן מוציא בכוח את הפעולה. אני שואל  את עצמי בחזרות  : מה מידת האוויר שהגוף שלי משחרר כאשר אני משחק או מדבר? הנשימה מייצרת סאונד לטקסט ולתנועה. קהל לא זוכר מילים. הוא זוכר סאונד. לכן קוראים לו באנגלית (AUDIANCE) הם באים לשמוע. מבחינת היוונים - הם התייחסו למשפט "האוזן רואה." כלומר הסאונד והויז'ואל היו חשובים באותה מידה. זה צריך להראות כמו אדם סובל ולהי...

נסעתי ברכבת. לקחתי את הטאבלט וכתבתי בנסיעה את החלק השני במחזה המחכה לאהבה. לא התקדמתי הרבה. אבל לפחות זה מתחיל לקבל צורה זה רק עניין של כמה ימים עד שאני אסיים את זה. היום היה לי את המפגש האחרון עם קבוצת החיפאית. זו הייתה סדנה מחזאות מעניינת. היום התעסקנו במחזה הבלתי אפשרי לבימוי. זה השיעור האהוב עלי. הכוח של התיאטרון יוצא ממנו הכי טוב, וגם הטקסטים הכי טובים נכתבים בו. לאחר שסיימנו יצאתי החוצה. פגשתי כל מיני תלמידים שלי לשעבר שהגיעו לעשות פרזנטציות לפסטיבל הילדים בחיפה. התחיל לרדת גשם כשהמתנתי לאוטובוס. בתחנת הרכבת, בחור צעיר ניגן על פסנתר. הוא לבש בגדי פועל ולרגע לא הייתי חושב אותו לנגן. הוא ניגן מאוד יפה. נשארתי להאזין לו לכמה רגעים ואז ברגע הוא החליט לעצור וללכת. כל הזמן ליוותה אותי המחשבה שאני מקנא בו. בדרך חזרה מחיפה קראתי שני מחזות. ישנתי שנ"צ מאוחר. קראתי חומרים ששלחו לי מסדנת מבנה הסיפור.  אני מאמין שאני אשב ואקרא לי מחזה חדש בריטי. יש לי כמה טובים שמעניינים אותי. או שאני אכתוב.

לפני כמה שבועות התחלתי לעשות TO DO LIST עם חוקים נוקשים. אני כותב שלוש רשימות – היום / השבוע / החודש. כל יום אני עושה את מה שאני יכול ברשומת היום. אם עשיתי חמישה דברים היום, אז דבר אחד מהשבוע הופך להיות ברשומת היום. סיימתי שני דברים השבוע משהו מהחודש עובר לשבוע. מעולם לא הייתי כל כך יעיל. לראשונה הרגשתי שיש לי עסק וכל בוקר אני מתפעל אותו. הבעיה שאני פחות כותב מאז שאני עושה את TO DO LIST. זה הרבה יותר נעים לסגור את כל המחויבויות שלי. עוד בעיה שנוצרה זה שנהייתי יותר מדי יעיל. ואני גם ככה נחשב ליעיל. פתאום הרבה פרויקטים עתידיים הפכו להיות ממשיים כי ככה הכתיבה לי הרשימה של TDL אז פתאום הוצפתי ביותר מדי פרויקטים. אני עכשיו מנסה למצוא דרכים לשנות את ההתמכרות שלי ליעילות של TDL יום שישי בבוקר הלכתי לקבלת ספר תורה של בתי. היא קיבלה את הספר. אחרי זה פגשנו סופרת סת"ם שסיפר על העובדה הייחודית שלה. היה מפגש מעניין. במיוחד שהיא אמרה שלכל אות היא צריכה להכניס כוונה. חשבתי על עצמי כשאני כותב מה היה קורה אם לכל אות הייתי צריך להכניס כוונה. אחרי זה קובי עוז שילדתו לומדת בביה"ס וקיבלה ספר...