לשנות את הטקסים, בימאית השנה, ישבתי וכתבתי
יום שישי
יום שישי בבוקר. אני צריך לסיים כבר את המחזה המחכה לאהבה. כמה ניסיונות ושינויים יש לי במחזה הזה. החלטתי לכתוב אותו בפרקים של 25 דקות. מה זה אומר? שאני עובד על המחזה 25 דקות ביום. זהו. לא יותר. זה עובד לי אני מצליח לכתוב קצת כל יום. האמת כתבתי הרבה יותר ממה שציפיתי ב- 25 דקות.
טקס פרסי הפרינג' קיפוד הזהב. הייתי מועמד יחד עם המחזאים לפרס המחזה על ההפקה חדר 414 (ועוד שלושה פרסים – תפאורה, בימאית ושחקנית ראשית)
הטקס התרחש בתחנה המרכזית בתל אביב. זאת הייתה תחושה מוזרה. אבל מעניינת. הטקס כמו כל טקס בסגנון היה בנוי מקריאת המועמדים ואז נאום הזכייה. אני לא מבין את הקונספט של הטקסים האלו. ואני לא מדבר רק על הטקס הזה אני מדבר על טקסי פרסים באופן כללי. יש בזה משהו פקידותי. לקרוא את המועמדים, להגיד מי זכה ואז נאום תודה. מבחינתי פרסי הפרינג' צריכים להיות חגיגה. לכל אמני הפרינג'. כי אנשים באים רק אם הם מועמדים ואני יכול להבין אותם. . טקס פרסי הפרינג' צריך להיות מסיבה, משהו שכול היוצרים מגיעים פעם בשנה על מנת לחלוק ולחגוג. דברים צריכים להשתנות וגם זה.
זכינו בפרס אחד. בימאית השנה - לאגם מזרחי. מאוד שמחנו כמובן. בפרס המחזה לא זכינו. נו שוין. המחזה שזכה באמת ראוי. אז נפרגן.
יום שבת
הבנות הלכו לסרט. ישבתי לכתוב את המחכה לאהבה וסיימתי. זה פשוט קרה. אני לא חושב שסיימתי הכול אבל סיימתי מספיק. מה זה אומר. שנעשה עוד תיקונים. כי המחזה הזה בנוי מסקיצות שמתחברות. אני חושב שמה שיוצא הוא יפה. אבל אני מת לסיים עם זה המחזה הזה כבר זורם יותר מדי זמן במחשב שלי.
יצרתי דף לקולות חדשים – תוכנית המחזאות החדשה. היא מבוססת על תכנית דומה ברויאל קורט שבאה לזהות כותבים חדשים. קולות חדשים בתיאטרון. המטרה היא להקנות למשתתפים את הכלים של הכתיבה מאפס. זו ממש תוכנית יפה. ובינתיים היא מתקדמת יפה באינטרנט. ואנחנו מקבלים הצעות מעניינות.
יום שישי בבוקר. אני צריך לסיים כבר את המחזה המחכה לאהבה. כמה ניסיונות ושינויים יש לי במחזה הזה. החלטתי לכתוב אותו בפרקים של 25 דקות. מה זה אומר? שאני עובד על המחזה 25 דקות ביום. זהו. לא יותר. זה עובד לי אני מצליח לכתוב קצת כל יום. האמת כתבתי הרבה יותר ממה שציפיתי ב- 25 דקות.
טקס פרסי הפרינג' קיפוד הזהב. הייתי מועמד יחד עם המחזאים לפרס המחזה על ההפקה חדר 414 (ועוד שלושה פרסים – תפאורה, בימאית ושחקנית ראשית)
הטקס התרחש בתחנה המרכזית בתל אביב. זאת הייתה תחושה מוזרה. אבל מעניינת. הטקס כמו כל טקס בסגנון היה בנוי מקריאת המועמדים ואז נאום הזכייה. אני לא מבין את הקונספט של הטקסים האלו. ואני לא מדבר רק על הטקס הזה אני מדבר על טקסי פרסים באופן כללי. יש בזה משהו פקידותי. לקרוא את המועמדים, להגיד מי זכה ואז נאום תודה. מבחינתי פרסי הפרינג' צריכים להיות חגיגה. לכל אמני הפרינג'. כי אנשים באים רק אם הם מועמדים ואני יכול להבין אותם. . טקס פרסי הפרינג' צריך להיות מסיבה, משהו שכול היוצרים מגיעים פעם בשנה על מנת לחלוק ולחגוג. דברים צריכים להשתנות וגם זה.
זכינו בפרס אחד. בימאית השנה - לאגם מזרחי. מאוד שמחנו כמובן. בפרס המחזה לא זכינו. נו שוין. המחזה שזכה באמת ראוי. אז נפרגן.
יום שבת
הבנות הלכו לסרט. ישבתי לכתוב את המחכה לאהבה וסיימתי. זה פשוט קרה. אני לא חושב שסיימתי הכול אבל סיימתי מספיק. מה זה אומר. שנעשה עוד תיקונים. כי המחזה הזה בנוי מסקיצות שמתחברות. אני חושב שמה שיוצא הוא יפה. אבל אני מת לסיים עם זה המחזה הזה כבר זורם יותר מדי זמן במחשב שלי.
יצרתי דף לקולות חדשים – תוכנית המחזאות החדשה. היא מבוססת על תכנית דומה ברויאל קורט שבאה לזהות כותבים חדשים. קולות חדשים בתיאטרון. המטרה היא להקנות למשתתפים את הכלים של הכתיבה מאפס. זו ממש תוכנית יפה. ובינתיים היא מתקדמת יפה באינטרנט. ואנחנו מקבלים הצעות מעניינות.
תגובות