TO DO LIST ספר התורה וקובי עוז, הנערות ההולכות משנתן, ושבת בבוקר

לפני כמה שבועות התחלתי לעשות TO DO LIST עם חוקים נוקשים. אני כותב שלוש רשימות – היום / השבוע / החודש. כל יום אני עושה את מה שאני יכול ברשומת היום. אם עשיתי חמישה דברים היום, אז דבר אחד מהשבוע הופך להיות ברשומת היום. סיימתי שני דברים השבוע משהו מהחודש עובר לשבוע. מעולם לא הייתי כל כך יעיל. לראשונה הרגשתי שיש לי עסק וכל בוקר אני מתפעל אותו. הבעיה שאני פחות כותב מאז שאני עושה את TO DO LIST. זה הרבה יותר נעים לסגור את כל המחויבויות שלי. עוד בעיה שנוצרה זה שנהייתי יותר מדי יעיל. ואני גם ככה נחשב ליעיל. פתאום הרבה פרויקטים עתידיים הפכו להיות ממשיים כי ככה הכתיבה לי הרשימה של TDL אז פתאום הוצפתי ביותר מדי פרויקטים. אני עכשיו מנסה למצוא דרכים לשנות את ההתמכרות שלי ליעילות של TDL

יום שישי בבוקר הלכתי לקבלת ספר תורה של בתי. היא קיבלה את הספר. אחרי זה פגשנו סופרת סת"ם שסיפר על העובדה הייחודית שלה. היה מפגש מעניין. במיוחד שהיא אמרה שלכל אות היא צריכה להכניס כוונה. חשבתי על עצמי כשאני כותב מה היה קורה אם לכל אות הייתי צריך להכניס כוונה.

אחרי זה קובי עוז שילדתו לומדת בביה"ס וקיבלה ספר תורה. עשה הרצאה על שירי דוד המלך. הוא היה מקסים וההרצאה הייתה מעניינת מאוד. במהלך ההרצאה עלה לי רעיון למחזה.

בצהריים התיישבתי לראות סרט BLACK 47  מערבון אירי די נחמד. מאוד פשוט על תקופת הרעב הגדולה באירלנד. ראיתי חצי שעה


לאחר מכן נסעתי לסמינר הקיבוצים. בנסיעה הקשבתי ללימודי הערבית שלי. אני כבר שבוע וקצת לומד ערבית.
נסעתי כדי לראות את ההצגה "הנערות ההולכות בשנתן" מאת רונית מטלון בבימויה של גליה פרדקין. משחקות תלמידות שנה ג' שאני מלמד השנה.

זהו מחזה חלום של סופרת שאינה מבינה לגמרי את עולם המחזאות. לא שזה רע, לפעמים דווקא חוסר זה יצר רגעים יפים. אבל לטעמי המחזה סבל רבות ומכך גם ההצגה.  המחזה היה בנוי משברים של עלילה. קרעים של סצנות, המילים יפות אבל הפעולות הרבה פעמים נעלמות בבליל של רעיונות ומילים.  הבימאית והשחקניות (יש גם שני שחקנים אבל הם המיעוט) פתרו יפה את המחזה. הוא שוחק יפה והבמה הייתה אסתטית. עם השנים למדתי להעריך את מה אני אוהב ומה אני לא אוהב אבל להבין שאם אני לא אוהב זה לא אומר שזה לא טוב. כאן זאת דוגמא טובה  - הצגה מוזרה מיוחדת יפה שאני אישית לא התחברתי אליה בעיקר בגלל המחזה.

בנסיעה חזרה פיתחתי בראש שלי את הרעיון של המחזה. באמצע הדרך חזרתי ללמוד ערבית.

בערב הלכתי לישון מוקדם.

יום שבת בבוקר. עשיתי הרבה סידורים. סיימתי לראות את הסרט האירי. סרט לא רע בכלל.  בניתי תקציבים לפרויקטים עתידיים. שלחתי מיילים. ישבתי לקרוא מחזה ולרשום חוות דעת. כבר הרבה זמן של קראתי ספר כבר כמה ימים שאני לא כותב מחזה. יצא שאני עובד. זה נחמד זה נותן לי תחושה שאני אדם רציני. אבל אני צריך גם לכתוב.