משחק: הנשימה - לחש הקסמים של הפעולה
הקשר הראשון בין הקהל, השחקנים , הסיפור, התנועה והרגש שלי על הבמה קשור לנשימה. כולם באולם התיאטרון נושמים. לנשימה יש קצב. כל אחד מגיע עם נשימה אחרת. המטרה הראשונה היא לאחד את הנשימה על מנת ליצור קהל נושם. בדרמה זו פעילות חשובה ביותר, כי הקהל דומם. הוא לא מגיב באופן מידי.
היות ואני לא יכול לשלוט בנשימה של הקהל אני קודם צריך לשלוט בנשימה שלי. היא מרפה את הגוף ומאפשרת לאנרגיה לנבוע מהגוף או מהטקסט (שהוא שלוחה של הפעולה.) המעבר בין הביטים של הפעולה הוא שינוי הנשימה ברווחים שבין הטקסט.
אני חושב שהקשבה היא ראשית קשב ל'איך את נושם'. כאשר אני לא מבין את הנשימה שלי, היא נעצרת והגוף נכנס לסטרס. כך נוצר לחץ במשחק - השחקן מוציא בכוח את הפעולה.
אני שואל את עצמי בחזרות : מה מידת האוויר שהגוף שלי משחרר כאשר אני משחק או מדבר? הנשימה מייצרת סאונד לטקסט ולתנועה.
קהל לא זוכר מילים. הוא זוכר סאונד. לכן קוראים לו באנגלית (AUDIANCE) הם באים לשמוע. מבחינת היוונים - הם התייחסו למשפט "האוזן רואה." כלומר הסאונד והויז'ואל היו חשובים באותה מידה. זה צריך להראות כמו אדם סובל ולהישמע כמו אדם סובל. קהל לא בהכרח רואה את אותו הדבר. כל זוג עיניים יכול להסתכל על מה שהוא רוצה. אבל הסאונד תמיד משותף.
מה שעובד על התת מודע זו צורת הנשימה. בניית התבנית המוסיקלית של הנשימה מעוררת את הרגש. רגש במהותו מציף את החללים הריקים בגוף. לכן המנגנון הוא בהרפיה - להרפות את הקהל, ובכך נעזור לו להזדהות.
בדומה לסרטי אימה שרגע לפני הבהלה יוצרי הסרט בונים מהלך של שקט ויצירת לחץ אצל הקהל וברגע הנכון מקפיצים אותו.
צחוק ובכי בסופו של דבר הן פעולות פיזיולוגיות. ליצירה עצמה יש אורך נשימה. אם אני שולט בנשימה שלי אני יכול להשפיע על השחקנים האחרים איתי כפרטנרים. וכך נוצרת מוזיקה פנימית שאינה דורשת חיזוק של מוזיקה חיצונית.
מתוך הנחת היסוד הזאת, אני משליך על מחזאות. מחזאי כותב מילים אבל הם לא הדבר החשוב, אלא המקצב. בלאבאן קוראים לזה SPELL - (לחש קסמים ואיות: שתי משמעויות עם קשר גדול)
כל מי שראה את הסצנה המפורסמת בהארי פוטר יודע את זה. הרמיוני מלמדת את רון איך להגיד "לויוסה" החשיבות של המוסיקה מייצרת את החיבור.
לדעת את הפעולה בראש , להגדיר אותה זה רק שלב אחד בדרך להשגת המטרה. העיסוק המרכזי של השחקן צריך להיות בלחש הקסמים. וזה מתחיל מהנשימה. אני לא צריך להרגיש, אלא לייצר את הסאונד ואימג' הנכון על מנת לייצר את הקסם התיאטרלי של זמן ומקום. במידה ואני אדייק, ייתכן שזה ישפיע עלי גם כאדם ואני אחווה רגש אותנטי. אבל רגש אינו המטרה המרכזית של השחקן. עליו לדעת להעביר את הפעולה ולדמות הרגשה גם מבלי לחוות את זה בעצמו.
לטעמי זה אסון ששחקנים תולים את מלאכת המשחק ברגש האישי שלהם.
הנשימה שלנו משתנה ביחס לפיזיולוגיה שלנו. ולכן אם אמצא את החיבור של הגוף עם הנשימה תשתחרר הפעולה בצורה יעילה. ניתן להגיע לזה מהפנים לחוץ או מהחוץ לפנים. ואני כ-"לאבניסט" מעדיף תמיד את החוץ לפנים. לפחות בהתחלה של העבודה.
תגובות