רועי מליח רשף

קמתי בשמונה בבוקר. ישבתי ליד שולחן העבודה שלי, קראתי וכתבתי. קמתי להפסקה אחת. ירדתי לרחוב לקנות לי טוש שחור.  הטוש שאיתו אני כותב נגמר. לא מצאתי טוש. קניתי אוכל וחזרתי הביתה. חזרתי לשולחן העבודה. המשכתי לקרוא ולכתוב. כל כמה עצרתי להפסקה קטנה בה בהיתי ולא עשיתי כלום. בשלב מסויים גם ביצעתי מונולוג מאולתר למראה. אני לא זוכר מה אמרתי והתחרטתי שלו כתבתי אותו.  הזה היה יום מוצלח מבחינתי - היו בו מעט הסחות דעת. הצלחתי להתנהל בין מספר פרויקטים. לא נדרשתי לענות על מיילים, אף אחד לא חיפש אותי ורוב היום הטלפון שלי היה סגור.  עכשיו שאני כותב את המילם הללו אני שואל את עצמי - האם הייתי יכול לחיות ככה כל יום?   בטוח הייתי כותב יותר. שכחתי לציין שגם ראיתי סרט.  זה קרה בטעות. לא התכוונתי לראות אותו אבל התחלתי ולא יכולתי להפסיק. A RAISIN IN THE SUN משנת 1961.  במקור זהו מחזה. שעשו לו עיבוד לסרט. הסיפור הוא על משפחה שחורה בשיקגו החלומות והקשיים שלהם באמריקה.  אני נשאבתי אליו ולא הצלחתי לצאת ממנו. ישנה גם גרסה חדשה מהשנים האחרונות. זה לא מתקרב לאיכות של המקור. אנ...

החלטנו במחזאים לכתוב מחזאות בלתי אפשרית. זה שם גדול אך מה שהוא אומר שאנחו משוחררים מכל מגבלה שיש לגבי מבנה, דמויות, עלילה וכן הלאה, זה אתגר  שאפשר להפליד איתו ואפשר להשאיר אותו עדיין ברמת הסיפור.  זה אומר שלמילה יש כוח יותר רחב ממחזאות רגילה. כי בלעדי המילה לא ניתן להבין את מה שקורה. זה נכון לרוב המחזות  שאינן ריאלסטיים. במילייייים אחרות זה מה המימד האומנותי של המחזה או המימד הפלסטי  התחלתי לכתוב מחזה שבנוי על חפצים, ומהר מאוד החלו להכנס הזכרונות שלי לתוך המחזה תוך שעה כבר הבנתי שאני כותב על עצמי. החלטתי ללכת על זה עד הסוף כתבתי את המצוקה האישית שלי ואני הדמות הראשית על הבמה בשמי מבלי להסתתר. כתבתי על אימא שלי ועל אבא שלי ועל הסיפור המשפחתי שלי. זה כנראה המחזה הכי חשוף שלי. הוא לא כתב האשמה נגד אף אחד [ לפחות כך נדמה לי] אלא זה ייצוג של הבעיה המשפחתית שלי. מהמקום שלי כיוצר או מה שהפך אותי ליוצר. אני בסך הכול מנסה לספר את הסיפור של המשפחה שלי אבל הבעיה שאני לא באמת יודע מהו ואין מי שיגלה לי.  אתמול התקשרתי לאימא שלי על מנת להכין אותה שכתבתי מחזה עליה. אני ל...

 BURIED CHILD כתב סם שפרד. לפני כשנתיים ישבתי לקרוא אותו - בכל זאת הוא זכה בפרס פוליצר ואני מחבב את כתיבתו של סם שפרד. אחרי עשרים עמודים הנחתי את המחזה. לא הבנתי כלום.  לא היה לי מושג מדוע הוא זכה בפרס כל כך יוקרתי. הנחתי שזה קשור לתקופה שבה הוא נכתב.  לפני כשנה רכשתי הקלטת אודיו של המחזה. ישבתי להקשיב, אחרי כ50 דקות הפסקתי. לא הבנתי כלום. למה לא קורה במחזה הזה שום דבר מובן.  לפני יומיים ראיתי גרסה מצולמת של ההצגה  באינטרנט. אד האריס בתפקיד הראשי. במשך שעה ארבעים ושבע הייתי מהופנט. כשההצגה נגמרה נשארתי לשבת בשקט עוד כשעה. זה היה שילוב של סמואל בקט וארתור מילר.  רק בזכות ההצגה הבנתי את המחזה. עכשיו ברור לי מדוע המחזה זכה בפרס פוליצר. התחושה הנוראית של הייאוש, של הסוף.  ההצגה הזאת ייצגה את חוסר התקשורת, הפחדים, השיח האלים, את הריקבון שאנחנו כמשפחה מרגישים ובעיקר (וזה שאחרי שקראתי קצת ביקורות) את ההתפוררות של החלום האמריקאי. במחזה הוא שיעור מתקדם בכתיבה. מאז שמעתי את ההקלטה פעמיים ואני מסתובב עם המחזה בתיק בתרגום מיכה לבינסון ז"ל  (התרגום לא כל כ...

יום בחירות. לסיכום הלכתי להצביע. לא ממש התרגשתי מיום הבחירות. אני לא אוהב את הסחף התקשורתי או את הייאוש שמשתלט על חלק מהאנשים סביבי. היה יום יפה בחוץ. אני מכבד אנשים שהולכים לבחור לעצמם ולביתם גם אם אינני איתם בהלך הרוח. אני לא אוהב שמרמים ואני יודע שזה גם קורה. כל היום דמיינתי שאם הייתי מכבה את כל העדכונים אז היום שלי היה יכול להיות ממש יום נפלא. הרבה יותר קל להתנהל עם פוליטיקה כאשר היא לא מוזנת לך דרך הוריד כל דקה ודקה. אני לא מתעלם ממה שקורה. אני קורא לא מעט ומדבר לא מעטץ אני פשוט לא חי בדימיון של מה עשוי להיות או לא להיות. כי הכול מורכב מעשרות החלטות והמון התנגדויות. יש שטוענים שאני טועה בדרכי. אבל זוהי דרכי ואם זו טעות אעדיף ללמוד אותה בעצמי ולא בגלל שהקשבתי לאחרים. אני לא פרסמתי את מה שבחרתי ברשת החברתית, אני לא אוהב את הזמן שאנשים משקיעים בלצלם את עצמם בוחרים. בשבילי בחירה היא אירוע שקט ואישי. אני עוד לא מצאתי את העמדה שלי בפוליטיקה ואני יודע שכרגע אני מצביע מהמניעים הלא נכונים. בבוקר קמתי לתוצאות. דבר ראשון שמחתי שנגמרו הסמסים. הרבה אנשים בסביבתי יתחילו לראות שחור בעינים...

אני יושב ועובד על המחזה לתיאטרון מיקרו. שאמור לביים חברי הקרוב והמוכשר יפים ריננברג.  הפעם אני חווה תהליך ארוך מהרגיל. אני נדרש ליותר מחשבה מאי פעם, אני כותב משהו שמצד אחד תכננתי ואני יודע את הסוף, מצד שני אני מרגיש שאני צריך להעזר בתת מודע שלי על מנת לכתוב. נדמה לי שהסיבה נעוצה בכך שאני כותב משהו שלא כתבתי מעולם. זהו מחזה רטרו מדע בדיוני. כלומר מושפע מתפיסת המדע הבדיוני בשנות השישים של ארצות הברית. והמקור הוא שני סיפורים קצרים של הסופר ריי ברדבורי. את הסיפורים חיברתי לכדי סיפור אחד. כך שנוצר סיפור חדש. לכן זה בהשראת הסיפורים או בהשראת כתיבתו של ריי ברדבורי. אני לא מנסה לכתוב כמו  ריי ברדבורי. אני בעיקר מדמיין כאילו הייתי תייר בעולמו. אני מנסה לייצר עולם הדומה לשלו. ריי ברדבורי לא כותב מדע בדיוני בדיוק - הוא טוען בהרצאותיו שהוא כותב פנטזיה עתידנית. בסיפוריו אין כמעט מדע יש בעיקר עולם שמתקיים רק בדמיון. לטייל בעולם של סופר זו כתיבה אחרת. אני אמנם כותב יצירה שעומדת בפני עצמה ובכלים שלי, ובשיתוף עם הבמאי יפים ריננברג. לכתוב יצירה בעולם לא שלי. קראתי במהלך הכתיבה את הספרים "רשי...