יום הבחירות
יום בחירות. לסיכום הלכתי להצביע. לא ממש התרגשתי מיום הבחירות. אני לא אוהב את הסחף התקשורתי או את הייאוש שמשתלט על חלק מהאנשים סביבי.
היה יום יפה בחוץ. אני מכבד אנשים שהולכים לבחור לעצמם ולביתם גם אם אינני איתם בהלך הרוח. אני לא אוהב שמרמים ואני יודע שזה גם קורה. כל היום דמיינתי שאם הייתי מכבה את כל העדכונים אז היום שלי היה יכול להיות ממש יום נפלא.
הרבה יותר קל להתנהל עם פוליטיקה כאשר היא לא מוזנת לך דרך הוריד כל דקה ודקה. אני לא מתעלם ממה שקורה. אני קורא לא מעט ומדבר לא מעטץ אני פשוט לא חי בדימיון של מה עשוי להיות או לא להיות. כי הכול מורכב מעשרות החלטות והמון התנגדויות. יש שטוענים שאני טועה בדרכי. אבל זוהי דרכי ואם זו טעות אעדיף ללמוד אותה בעצמי ולא בגלל שהקשבתי לאחרים.
אני לא פרסמתי את מה שבחרתי ברשת החברתית, אני לא אוהב את הזמן שאנשים משקיעים בלצלם את עצמם בוחרים. בשבילי בחירה היא אירוע שקט ואישי. אני עוד לא מצאתי את העמדה שלי בפוליטיקה ואני יודע שכרגע אני מצביע מהמניעים הלא נכונים.
בבוקר קמתי לתוצאות. דבר ראשון שמחתי שנגמרו הסמסים. הרבה אנשים בסביבתי יתחילו לראות שחור בעינים. אני לא ראיתי שחור. אני לא אוהב להתייחס לאף אחד כמטומטם, אני לא יכול להתייחס לחצי שלם של עם, לא משנה מה הסיבות שהם בחרו, כאל טיפש או מטומטם או פחדן או כל בחירה שאני שומע אנשים מתייחסים אליהם. חוץ מזה מי אומר שאני בצד הנכון? במובנים האלו אני נזכר במונולוג ממותו של סוקרטס ונרגע.
כמו הרבה דברים אני אמשיך להתעדכן בפוליטיקה אבל אני לא אביע את דעתי. כי --1. אני לא מבין בזה מספיק. 2. אני במספיק ועדות ואני יודע שהרבה פעמים המורכבות של ההחלטה גדולה יותר ממה שנראה מבחוץ.
דבר נוסף אני תמיד ארצה שמנהיגי הממשלה יהיו אנשים ערכיים וממלכתיים. אבל כשאני מסתכל במראה אני לא רואה אדם ערכי וממלכתי. אני לא אדם רע וההשפעה שלי לא כזו גדולה, אבל אני משתדל להודות בחולשה שלי. אם היה לי כוח אני לא יודע אם לא הייתי מושחת. והאמת זה קצת מפחיד אותי. ומה שמפחיד אותי מזין את הכתיבה שלי. ככככי אם אכתוב על שחיתות אכתוב על זה מהפחד שלי. אני משתדל להיות ערכי אבל הי, כולנו בני אדם.
עלה לי רעיון חדש למחזה קצר. על תרבות הלא עכשיו, ועל הזכות להתלונן, והיחס בין הדרום שזועק לבנימין נתניהו מצד אחד ומצביע לו מצד שני. (אני מסרב לקרוא לו בשם חיבה - כי הוא בכל זאת ראש הממשלה ולא חבר שלי מהצבא) אני אוהב לחשוב על מחזה קצר ששואל שאלות שאני אישית לא יודע לענות על התשובות שלהם. אני חושב שהרצון שלי הוא להיות להיות צבוע ולהגיד משהו מבלי לחשוב עליו. המחזאות למדה אותי לכבד כל אדם ובחירתו. אני יכול לכעוס, אני יכול להתאכזב, אני יכול לתהות ולחשוב בקול רם, אני יכול להיות מופתע, אבל מעבר להכול משהו מניע חצי מהמדינה שלי לעשות מעשה שאני בינתיים לא עשיתי. ולכן החקירה של השאלה הזאת מה גורם לבן אדם לבחור שוב ושוב במשהו. והבן אדם הזה הוא אני, מי אני בתוך זה. אולי אני כל פעם בוחר את אותו הדבר, וזה הרי ברור שאני תכלס גם בוחר באותם הדברים בחיים שלי. לכן אני לא יכול להיות צבוע.
היום בבוקר בדרך לסמינר סיימתי להקשיב לביצוע של מחזה של ג'ורג' ברנארד שאו - ARM AND THE MAN
מחזה מקסים ומיושן. ניסיתי לחשוב אם אני הייתי כותב אותו היום מה הייתי עושה.
נ.ב
יש לי מקלדת אלחוטית שמרגישה לי כמו מכונת כתיבה. ביום הבחירות קניתי טאבלט קטן שיהיה המסך שלי. עכשיו יש לי תחושה שאני כותב במכונת כתיבה. שמתי בו מעט מאוד דברים. רק אפליקציות קריאה ואפליקציות כתיבה. זה די מהנה
היה יום יפה בחוץ. אני מכבד אנשים שהולכים לבחור לעצמם ולביתם גם אם אינני איתם בהלך הרוח. אני לא אוהב שמרמים ואני יודע שזה גם קורה. כל היום דמיינתי שאם הייתי מכבה את כל העדכונים אז היום שלי היה יכול להיות ממש יום נפלא.
הרבה יותר קל להתנהל עם פוליטיקה כאשר היא לא מוזנת לך דרך הוריד כל דקה ודקה. אני לא מתעלם ממה שקורה. אני קורא לא מעט ומדבר לא מעטץ אני פשוט לא חי בדימיון של מה עשוי להיות או לא להיות. כי הכול מורכב מעשרות החלטות והמון התנגדויות. יש שטוענים שאני טועה בדרכי. אבל זוהי דרכי ואם זו טעות אעדיף ללמוד אותה בעצמי ולא בגלל שהקשבתי לאחרים.
אני לא פרסמתי את מה שבחרתי ברשת החברתית, אני לא אוהב את הזמן שאנשים משקיעים בלצלם את עצמם בוחרים. בשבילי בחירה היא אירוע שקט ואישי. אני עוד לא מצאתי את העמדה שלי בפוליטיקה ואני יודע שכרגע אני מצביע מהמניעים הלא נכונים.
בבוקר קמתי לתוצאות. דבר ראשון שמחתי שנגמרו הסמסים. הרבה אנשים בסביבתי יתחילו לראות שחור בעינים. אני לא ראיתי שחור. אני לא אוהב להתייחס לאף אחד כמטומטם, אני לא יכול להתייחס לחצי שלם של עם, לא משנה מה הסיבות שהם בחרו, כאל טיפש או מטומטם או פחדן או כל בחירה שאני שומע אנשים מתייחסים אליהם. חוץ מזה מי אומר שאני בצד הנכון? במובנים האלו אני נזכר במונולוג ממותו של סוקרטס ונרגע.
כמו הרבה דברים אני אמשיך להתעדכן בפוליטיקה אבל אני לא אביע את דעתי. כי --1. אני לא מבין בזה מספיק. 2. אני במספיק ועדות ואני יודע שהרבה פעמים המורכבות של ההחלטה גדולה יותר ממה שנראה מבחוץ.
דבר נוסף אני תמיד ארצה שמנהיגי הממשלה יהיו אנשים ערכיים וממלכתיים. אבל כשאני מסתכל במראה אני לא רואה אדם ערכי וממלכתי. אני לא אדם רע וההשפעה שלי לא כזו גדולה, אבל אני משתדל להודות בחולשה שלי. אם היה לי כוח אני לא יודע אם לא הייתי מושחת. והאמת זה קצת מפחיד אותי. ומה שמפחיד אותי מזין את הכתיבה שלי. ככככי אם אכתוב על שחיתות אכתוב על זה מהפחד שלי. אני משתדל להיות ערכי אבל הי, כולנו בני אדם.
עלה לי רעיון חדש למחזה קצר. על תרבות הלא עכשיו, ועל הזכות להתלונן, והיחס בין הדרום שזועק לבנימין נתניהו מצד אחד ומצביע לו מצד שני. (אני מסרב לקרוא לו בשם חיבה - כי הוא בכל זאת ראש הממשלה ולא חבר שלי מהצבא) אני אוהב לחשוב על מחזה קצר ששואל שאלות שאני אישית לא יודע לענות על התשובות שלהם. אני חושב שהרצון שלי הוא להיות להיות צבוע ולהגיד משהו מבלי לחשוב עליו. המחזאות למדה אותי לכבד כל אדם ובחירתו. אני יכול לכעוס, אני יכול להתאכזב, אני יכול לתהות ולחשוב בקול רם, אני יכול להיות מופתע, אבל מעבר להכול משהו מניע חצי מהמדינה שלי לעשות מעשה שאני בינתיים לא עשיתי. ולכן החקירה של השאלה הזאת מה גורם לבן אדם לבחור שוב ושוב במשהו. והבן אדם הזה הוא אני, מי אני בתוך זה. אולי אני כל פעם בוחר את אותו הדבר, וזה הרי ברור שאני תכלס גם בוחר באותם הדברים בחיים שלי. לכן אני לא יכול להיות צבוע.
היום בבוקר בדרך לסמינר סיימתי להקשיב לביצוע של מחזה של ג'ורג' ברנארד שאו - ARM AND THE MAN
מחזה מקסים ומיושן. ניסיתי לחשוב אם אני הייתי כותב אותו היום מה הייתי עושה.
נ.ב
יש לי מקלדת אלחוטית שמרגישה לי כמו מכונת כתיבה. ביום הבחירות קניתי טאבלט קטן שיהיה המסך שלי. עכשיו יש לי תחושה שאני כותב במכונת כתיבה. שמתי בו מעט מאוד דברים. רק אפליקציות קריאה ואפליקציות כתיבה. זה די מהנה
תגובות