17 באפריל 2019

בלתי אפשרי

החלטנו במחזאים לכתוב מחזאות בלתי אפשרית. זה שם גדול אך מה שהוא אומר שאנחו משוחררים מכל מגבלה שיש לגבי מבנה, דמויות, עלילה וכן הלאה, זה אתגר  שאפשר להפליד איתו ואפשר להשאיר אותו עדיין ברמת הסיפור.  זה אומר שלמילה יש כוח יותר רחב ממחזאות רגילה. כי בלעדי המילה לא ניתן להבין את מה שקורה. זה נכון לרוב המחזות  שאינן ריאלסטיים. במילייייים אחרות זה מה המימד האומנותי של המחזה או המימד הפלסטי 
התחלתי לכתוב מחזה שבנוי על חפצים, ומהר מאוד החלו להכנס הזכרונות שלי לתוך המחזה תוך שעה כבר הבנתי שאני כותב על עצמי. החלטתי ללכת על זה עד הסוף כתבתי את המצוקה האישית שלי ואני הדמות הראשית על הבמה בשמי מבלי להסתתר. כתבתי על אימא שלי ועל אבא שלי ועל הסיפור המשפחתי שלי. זה כנראה המחזה הכי חשוף שלי. הוא לא כתב האשמה נגד אף אחד [ לפחות כך נדמה לי] אלא זה ייצוג של הבעיה המשפחתית שלי. מהמקום שלי כיוצר או מה שהפך אותי ליוצר. אני בסך הכול מנסה לספר את הסיפור של המשפחה שלי אבל הבעיה שאני לא באמת יודע מהו ואין מי שיגלה לי. 
אתמול התקשרתי לאימא שלי על מנת להכין אותה שכתבתי מחזה עליה. אני לא חושבת שהיא אוהבת את הרעיון. אבל נולד לה בן מחזאי, אז זה חלק מהעניין. מעניין אותי לראות אותי על הבמה. חבר שאל אותי אם אני אשחק בזה, אמרתי שלא. אני רוצה לראות את זה. אני חושש מאוד מהמחזה הזה. לא בגלל אימא שלי אלא בגללי. מעולם לא כתבתי על עצמי ועוד הנחתי את זה חשוך מול קהל זר. וכן , יש בזה משהו מגלומני. אני חרד מזה אני מתרגש מזה. 
ואני אנצל את הבלוג הזה להזמןין את מי שקורא את זה לבוא לראות ב-5.5.19 זה קורה. בצוותא 2 

אין תגובות: