מחשבות על היום וכל היום

קמתי בשמונה בבוקר. ישבתי ליד שולחן העבודה שלי, קראתי וכתבתי. קמתי להפסקה אחת. ירדתי לרחוב לקנות לי טוש שחור.  הטוש שאיתו אני כותב נגמר. לא מצאתי טוש. קניתי אוכל וחזרתי הביתה. חזרתי לשולחן העבודה. המשכתי לקרוא ולכתוב. כל כמה עצרתי להפסקה קטנה בה בהיתי ולא עשיתי כלום. בשלב מסויים גם ביצעתי מונולוג מאולתר למראה. אני לא זוכר מה אמרתי והתחרטתי שלו כתבתי אותו.  הזה היה יום מוצלח מבחינתי - היו בו מעט הסחות דעת. הצלחתי להתנהל בין מספר פרויקטים. לא נדרשתי לענות על מיילים, אף אחד לא חיפש אותי ורוב היום הטלפון שלי היה סגור.  עכשיו שאני כותב את המילם הללו אני שואל את עצמי - האם הייתי יכול לחיות ככה כל יום?   בטוח הייתי כותב יותר.

שכחתי לציין שגם ראיתי סרט.  זה קרה בטעות. לא התכוונתי לראות אותו אבל התחלתי ולא יכולתי להפסיק.
A RAISIN IN THE SUN משנת 1961.  במקור זהו מחזה. שעשו לו עיבוד לסרט. הסיפור הוא על משפחה שחורה בשיקגו החלומות והקשיים שלהם באמריקה.  אני נשאבתי אליו ולא הצלחתי לצאת ממנו. ישנה גם גרסה חדשה מהשנים האחרונות. זה לא מתקרב לאיכות של המקור. אני אוהב סרטים ישנים הכתיבה שם פשוט מעולה.



*****

הבטחתי ליפים שאני אגיש דראפט גמור למחזה. אני לא רואה איך זה קורה. אני מרגיש שעוד קצת ואני מסיים. אבל ככל שאני מתקרב לסיום ככה קצה השביל מתרחק. מעניין אם זו תחושה שעוד אנשים חווים?

*****

קראתי כתבה. בני זוג שמרגישים נוכחים במערכת היחסים שלהם לא מרגישים צורך לפרסם אותה ברשתות החברתיות. שאלתי את עצמי איך זה משיק למערכת היחסים שלי עם המחזאות. האם אני מחפש אישור מבחוץ על היותי מחזאי? אני לא יודע את התשובה.

*****
לאחרונה אני שוכח טת הטלפו שלי בכל מיני מקומות.  התת מודע שלי מנסה לסלק אותו.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ניים דרופ - כשהאלים החליטו לרדת ולשחק עם בני האדם הם יצרו את הפרפורמנס.

מוקדש לשחקן אחד

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים

נשים בצמרת (מחזה תגובה)

למה אנחנו שוכחים לשחק?

מלחמה על תשומת לב