קבורת תינוק / שיח ולהג בתיאטרון / המחכה לאהבה / עולם לא ידוע
BURIED CHILD כתב סם שפרד. לפני כשנתיים ישבתי לקרוא אותו - בכל זאת הוא זכה בפרס פוליצר ואני מחבב את כתיבתו של סם שפרד. אחרי עשרים עמודים הנחתי את המחזה. לא הבנתי כלום.
לא היה לי מושג מדוע הוא זכה בפרס כל כך יוקרתי. הנחתי שזה קשור לתקופה שבה הוא נכתב.
לפני כשנה רכשתי הקלטת אודיו של המחזה. ישבתי להקשיב, אחרי כ50 דקות הפסקתי. לא הבנתי כלום. למה לא קורה במחזה הזה שום דבר מובן. לפני יומיים ראיתי גרסה מצולמת של ההצגה באינטרנט. אד האריס בתפקיד הראשי. במשך שעה ארבעים ושבע הייתי מהופנט. כשההצגה נגמרה נשארתי לשבת בשקט עוד כשעה. זה היה שילוב של סמואל בקט וארתור מילר. רק בזכות ההצגה הבנתי את המחזה. עכשיו ברור לי מדוע המחזה זכה בפרס פוליצר. התחושה הנוראית של הייאוש, של הסוף. ההצגה הזאת ייצגה את חוסר התקשורת, הפחדים, השיח האלים, את הריקבון שאנחנו כמשפחה מרגישים ובעיקר (וזה שאחרי שקראתי קצת ביקורות) את ההתפוררות של החלום האמריקאי. במחזה הוא שיעור מתקדם בכתיבה. מאז שמעתי את ההקלטה פעמיים ואני מסתובב עם המחזה בתיק בתרגום מיכה לבינסון ז"ל (התרגום לא כל כך טוב בעיני). למחזה הזה אין מקום על הבמה ישראלית.
ישיבת דרמטורגיה על קומדיה חדשה. גדי וייסברט. שחקן ומחזאי ירושלמי מוכשר כותב את המחזה. הוא שיחק אצלי פעמיים. במחזה "אפס סובלנות" ובמחזה "קיצור תהליכים" אחרי עבודת הדרמטורגיה קינחנו בדיבורי תיאטרון ומחזאות. זו הייתה שיחה מעניינת ונחוצה. אני נהנה לדבר עם אנשים על התיאטרון כמהות. על המקום של תיאטרון בחברה היום. אני אוהב שהשיחה צוללת מהר מאוד לעומק. עלינו להחזיר את הלהג והתהייה לשיח. ג'ורג' ברנרד שאו טען את זה בשנת 1895 בלונדון. מוזר. מה זה אומר עלינו?
תום ואני ביצענו תיקונים רבים למחזה "המחכה לאהבה". עכשיו יש גם שירים. שליש מחזה נכתב מחדש. העבודה עליו החלה לפני ארבע שנים והוא עדיין עובר תיקונים. היום שמעתי את אחד השירים - התענגתי. אני לא כתבתי אותם. תום [ווליניץ] כתב אותם. אני מאוד אוהב לעבוד איתו. הוא מדוייק, הוא חכם, הוא יודע לפתח רעיון ולשתף פעולה. תום הוא גם במאי טכנולוגי . זה דבר נדיר. במאי טכנולגי מאוד מייעל את העבודה.
מעניין איך קהל יחווה את המחזה? הוא לא מרגיש שלי. הוא מרגיש לי שייך לכל השותפים ביצירה. את המוזיקליות של המחזה לא אני יצרתי. את הישירים לא אני יצרתי. אני הסגנון המשחקי לא אני יצרתי. אני זוכר לפני ארבע שנים, בקריאה הראשונה שחשבתי שהם לא מקריאים את המחזה כמו שאני שומע אותו בראש. נלחצתי כמובן. ביום שהגרסה הקצרה עלתה, מיד הבנתי שאני הוא הבעיה. לא הייתה לי היכולת לדמיין את הפטנציאל הגלום בו. למזלי לא אני ביימתי אותו. זה היה טוב מעבר לכל מה שחשבתי.
אני אמור לסיים את המחזה מדע בדיוני. אני ממש לקראת הסוף. אני בקשיים. אני לא יודע מה מקור הקשיים. אני לא שומע את המחזה. הכתיבה איטית. ברגעים הבודדים שאני שומע טון אני ממהר לשבת ולכתוב. אני חוצב בסלע . אבל חייב לסיים בקרוב.
הייתה לי שיחה עם יפים [ריננברג] - השיחה איתו מורידה ממני לחץ. הוא לא אוהב לקרוא את המחשבות שלי [תכנוני העלילה]. הוא אוהב לקרוא את הסצנות. הוא אוהב את החספוס של הדראפט הראשון. כמו בלש האו מוצא רמזים לתת מודע שלי. הוא אישר לי ללכת למקומות אפלים מאוד. הייתי צריך את האישור הזה. אני חוקר עולם לא ידוע בכתיבה שלי.
לא היה לי מושג מדוע הוא זכה בפרס כל כך יוקרתי. הנחתי שזה קשור לתקופה שבה הוא נכתב.
לפני כשנה רכשתי הקלטת אודיו של המחזה. ישבתי להקשיב, אחרי כ50 דקות הפסקתי. לא הבנתי כלום. למה לא קורה במחזה הזה שום דבר מובן. לפני יומיים ראיתי גרסה מצולמת של ההצגה באינטרנט. אד האריס בתפקיד הראשי. במשך שעה ארבעים ושבע הייתי מהופנט. כשההצגה נגמרה נשארתי לשבת בשקט עוד כשעה. זה היה שילוב של סמואל בקט וארתור מילר. רק בזכות ההצגה הבנתי את המחזה. עכשיו ברור לי מדוע המחזה זכה בפרס פוליצר. התחושה הנוראית של הייאוש, של הסוף. ההצגה הזאת ייצגה את חוסר התקשורת, הפחדים, השיח האלים, את הריקבון שאנחנו כמשפחה מרגישים ובעיקר (וזה שאחרי שקראתי קצת ביקורות) את ההתפוררות של החלום האמריקאי. במחזה הוא שיעור מתקדם בכתיבה. מאז שמעתי את ההקלטה פעמיים ואני מסתובב עם המחזה בתיק בתרגום מיכה לבינסון ז"ל (התרגום לא כל כך טוב בעיני). למחזה הזה אין מקום על הבמה ישראלית.
*****
ישיבת דרמטורגיה על קומדיה חדשה. גדי וייסברט. שחקן ומחזאי ירושלמי מוכשר כותב את המחזה. הוא שיחק אצלי פעמיים. במחזה "אפס סובלנות" ובמחזה "קיצור תהליכים" אחרי עבודת הדרמטורגיה קינחנו בדיבורי תיאטרון ומחזאות. זו הייתה שיחה מעניינת ונחוצה. אני נהנה לדבר עם אנשים על התיאטרון כמהות. על המקום של תיאטרון בחברה היום. אני אוהב שהשיחה צוללת מהר מאוד לעומק. עלינו להחזיר את הלהג והתהייה לשיח. ג'ורג' ברנרד שאו טען את זה בשנת 1895 בלונדון. מוזר. מה זה אומר עלינו?
*****
תום ואני ביצענו תיקונים רבים למחזה "המחכה לאהבה". עכשיו יש גם שירים. שליש מחזה נכתב מחדש. העבודה עליו החלה לפני ארבע שנים והוא עדיין עובר תיקונים. היום שמעתי את אחד השירים - התענגתי. אני לא כתבתי אותם. תום [ווליניץ] כתב אותם. אני מאוד אוהב לעבוד איתו. הוא מדוייק, הוא חכם, הוא יודע לפתח רעיון ולשתף פעולה. תום הוא גם במאי טכנולוגי . זה דבר נדיר. במאי טכנולגי מאוד מייעל את העבודה.
מעניין איך קהל יחווה את המחזה? הוא לא מרגיש שלי. הוא מרגיש לי שייך לכל השותפים ביצירה. את המוזיקליות של המחזה לא אני יצרתי. את הישירים לא אני יצרתי. אני הסגנון המשחקי לא אני יצרתי. אני זוכר לפני ארבע שנים, בקריאה הראשונה שחשבתי שהם לא מקריאים את המחזה כמו שאני שומע אותו בראש. נלחצתי כמובן. ביום שהגרסה הקצרה עלתה, מיד הבנתי שאני הוא הבעיה. לא הייתה לי היכולת לדמיין את הפטנציאל הגלום בו. למזלי לא אני ביימתי אותו. זה היה טוב מעבר לכל מה שחשבתי.
*****
אני אמור לסיים את המחזה מדע בדיוני. אני ממש לקראת הסוף. אני בקשיים. אני לא יודע מה מקור הקשיים. אני לא שומע את המחזה. הכתיבה איטית. ברגעים הבודדים שאני שומע טון אני ממהר לשבת ולכתוב. אני חוצב בסלע . אבל חייב לסיים בקרוב.
הייתה לי שיחה עם יפים [ריננברג] - השיחה איתו מורידה ממני לחץ. הוא לא אוהב לקרוא את המחשבות שלי [תכנוני העלילה]. הוא אוהב לקרוא את הסצנות. הוא אוהב את החספוס של הדראפט הראשון. כמו בלש האו מוצא רמזים לתת מודע שלי. הוא אישר לי ללכת למקומות אפלים מאוד. הייתי צריך את האישור הזה. אני חוקר עולם לא ידוע בכתיבה שלי.
תגובות