תפיסת השחקן את עצמו כעסק

אתחיל בסיפור (ייתכן אמיתי, ייתכן אגדה אבל עדיין סיפור טוב) -לאחר סיום לימודי המשחק שלו, סר איאן מק'קלן  מצא עצמו משחק במספר הצגות וסרטים. אבל חלומו היה לשחק את 'המלט'. היות ולא היה בנמצא במאי או מנהל אומנותי שייתן לו את התפקיד, החליט ליזום זאת בעצמו.  הוא ארגן כמה מחבריו השחקנים והזמין אותם לעבוד איתו על המחזה המלט כשהוא בתפקיד הראשי. לאחר שהתגבשה קבוצת שחקנים, הם פרסמו מודעה בעיתון שקבוצת שחקנים מקיימים אודישנים לבמאים. עד מהרה מצאו קבוצת השחקנים הנ"ל, במאי צעיר שנראה להם מתאים והחלו בעבודה ללא כסף ממקור חיצוני. כלומר הם עצמם השקיעו את כספם הדל בשביל צרכי ההפקה. לבסוף עלתה ההצגה, נחלה הצלחה, ומרבית השחקנים כולל הבמאי מצאו עבודה בתאטרון זה או אחר. כשחלקם הגדול הגיע לרויאל שייקספיר קומפני. ייתכן שקבוצה זו היא הרויאל שייקספיר קומפני. זה סיפור שאני בד"כ מספר, אני לא יודע מהיכן הוא והאם יש בו אמת.  גיליתי שהרבה מזיכרונות הילדות שלי מעולם לא קרו והם יציר הדמיון שלי. אבל אין זה משנה.  השורה התחתונה ברורה.  הרבה שחקנים יוצאים מבית ספר למשחק כל שנה ורק מעט מהם עובדים. מדוע? כי חינכו אותם לא נכון (לטעמי). החינוך הישן גורס שעליך ללמוד מקצוע ואז לאחר שסיימת תמצא מישהו שישכור את שירותיך. כלומר אם לדמות את זה לתאטרון, תלמד שלוש שנים ואז מישהו ישכור את שירותיך (תאטרון, קולנוע, טלוויזיה.) אם לא שכרו את שירותיך, אתה כישלון.

החינוך החדש פועל מעט אחרת - הוא מעודד יצירתיות גדולה יותר, כלומר למדת שלוש שנים עכשיו לך תעשה עם זה משהו, ללא תלות בגורם חיצוני. הלמידה החדשה תומכת בעצמאי לא בשכיר. שחקן עצמאי לא רק יודע למצוא את עבודתו אלא גם ליצור אותה. ואני לא מדבר רק על כתיבה ובימוי. המון שחקנים אמרו לי "אבל אני לא יודע לכתוב." פה אשתמש במילותיה של לייזה מינלי "הכישרון הגדול ביותר שלי היה להתחבר לאנשים יותר מוכשרים ממני."

התשובה הראשונה היא עסקית. המון שחקנים לא מוכנים להכיר ברעיון שהם (נפשם וגופם) - עסק. הרי הם למדו מקצוע, לא תחביב, ורצונם להתפרנס מזה. אבל אז הם יוצאים מבית ספר למשחק ולא מתייחסים לעצמם כאל עסק שצריך לתחזק. נתחיל בשלב ראשון:  בשביל לבנות עסק צריך להשקיע כסף. הרעיון הזה תמיד נשמע רע בהתחלה. הרי אני רוצה להרוויח כסף, לא לבזבז אותו. אם נעשה חישוב נגלה שבימים אלה שחקן שלמד בבית ספר למשחק השקיע מכספו קרוב ל-60,000 ש"ח, שכר לימוד בשלוש שנים (כולל אוכל, שלא לדבר על שכר דירה והוצאות נוספות.)  כלומר השחקן, בתום תקופת הלימודים, נמצא בהפסד. (אלא אם כן זכה במלגות וצמצם בכך את הפסד הכלכלי שלו.) לאחר בית הספר למשחק נשאר השחקן רק עם הוצאות דירה, אוכל, חשבונות וכדומה. (לא צריך לפרט עד כמה קשה לחיות היום ברווחה.) אחרי שלוש שנים של בזבוז כסף, רוב השחקנים לא מוכנים לקבל את הרעיון שהם צריכים להשקיע עוד כסף בהפקה. אוסיף ואומר שגם האיגודים נלחמים שעל השחקנים/ בימאים ואחרים אסור לעבוד בחינם. זה נכון, אסור, כשכירים אסור, לא כעצמאים /יזמים.  יש גם הרבה שחקנים שמוכנים לבזבז את שארית כספם וזמנם בשביל ללמוד אצל מורה נחשב בסדנאות משחק - רק אציין ואומר שסדנאות זה דבר חשוב (היות ואני מקיים כזאת) אבל זה שייך לתחזוק עסק קיים. ואני חוזר על הרעיון שהמשך לימוד שייך לתחזוק עסק קיים ולא להרצת עסק חדש. חלק מהשחקנים מגיעים לסדנאות הללו, לא   מתוך 'שיפור העסק' אלא בגלל רעיון פנימי וסמוי שאולי הם מקרה סינדרלה מיוחד. אי אפשר ללמוד שהראש עסוק רק ב"איך אני נתפס בעיני המתבונן". כך הרבה שחקנים מוצאים את העסק שהם בהפסד. אמשיל את זה לקניית מכונית, דמייונ שלאחר רכישה אני עסוק בשיפור המכונית שלי באביזרים חדשים רק שלבסוף אין לאן יעד לנסיעה.וכך רבים השחקנים הפושטים את הרגל רוחנית לאחר חמש שנים.

אם חמישה שחקנים מתאגדים וכל אחד מהם משקיע 2000 ש"ח, (לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו). אז בקופה יש כבר 10,000 ש"ח. תוסיפו לזה במאי שישקיע גם הוא מכספו (הסכומים לשם המחשה בלבד). כל אחד בקבוצה לוקח על עצמו תפקיד. אחד מנהל לו"ז. אחר - שיווק וכדומה. מסתכלים על מה יש ולא על מה אין. מוותרים על תפאורה גדולה, על תלבושות מפוארות. (אנחנו מדינה קטנה תמיד מישהו יכול להשיג משהו מאיפשהו, אם צריך). חוזרים לתאטרון הטוב והישן - מחזה ושחקנים . חוזרים לתאטרון העני. שמתהדר בעניותו ולא מנסה להתחרות בעושר הקולנוע או התאטראות הגדולים. ואין סיבה שלא תהיה הפקה צנועה וקהילתית של אנשים שעושים, בסך הכול עושים. לראשונה יש סיכוי לא מבוטל להחזיר לעצמכם את ההשקעה או אפילו לצמצם הפסד כספי. אם כרטיס עולה 35 שקלים אז צריך מינימום של 300 אנשים וההשקעה מכוסה. הרי היום זאת לא צריכה להיות בעיה, בעולם הרשתות חברתיות, שלכל אחד יש מעל ל300 חברים בפייסבוק.  אבל אני אגיד - כן, שיווק זאת עבודה קשה, וחזרות ללא אמצעים זו עבודה קשה . אבל בשביל מה למדתם שלוש שנים אם לא בדיוק בשביל זה? הרי בבית הספר למשחק קרעתם את התחת בשביל סצנה של עשר דקות. שבועיים למונולוג של שלוש דקות, הבאתם את כל הבית כדי לעשות משהו פעם אחת בלבד. אז ההבדל היחיד הוא שהפעם מישהו ישלם כדי לראות את זה.  זה המון עבודה ויש כאלה שעושים את זה. 

גם אף אחד לא אמר שההצגה חייבת לרוץ שנתיים. גם חמש פעמים זאת עשייה מבורכת. אפילו פעם אחת. (כולנו מכירים את את השאלה "בשביל מה?". בתאטרון התשובה היא פשוטה מאוד - "בשביל הכיף")

תשובה שניה היא קבוצה. לקבוצה יש כוח, לשחקן בודד אין כוח. כי תאטרון מתבסס על התקהלות של מספר אנשים. מינימום שניים. יש מעט מדי קבוצות בארץ. שעובדות יחד ומתאמנות ביחד ויוצרות עומק בעבודה שלהן. התניידות השחקנים מהפקה להפקה, הורסת את הסיכוי של מציאת שפה חדשה והתעמקות בה. אני לא מתכוון למניעת עבודה - על השחקן לעבוד בכל עבודה שמפרנסת אותו כלכלית. אבל חייב להיות גם מקום לנפש להתעמק, להתאמן, להגיע לרבדים חדשים באומנות. ורבדים אלו אינם נמצאים בהתניידות מתמדת בין במאי לבמאי, או הפקה להפקה. מדובר, בסופו של דבר, בקבוצה אחת שמכירה אחד את השני במקומות שזר לא יבין זאת. 

עוד סיפור - שחקן צרפתי כושל שנזרק מכל תאטרון אפשרי, חיפש מסגרת להופיע בה. הוא הבין שאם הוא לא ייזום לעצמו עבודה זה לא יקרה. אז הוא ניגש לחבריו ומכריו ושכנע אותם לקנות כרטיסים להצגה שעוד לא קיימת. הם לא ידעו שהיא לא קיימת אך התפתו לקנות כי הציע להם את הכרטיסים בהנחה משמעותית מהמקובל. דבר זה הוביל אותו למסע שלם בפריז וליון כאשר הוא מוכר כרטיסים להצגות שלא קיימות, בהנחה. הוא מכר כרטיסים לשלוש הצגות במחיר של שניים. אם זאת, בניגוד לציפיות, הבחור לא ברח עם הכסף אלא השקיע אותו בהפקה הראשונה שהבטיח לחבריו. כעבור מספר שבועות ההצגה עלתה בכיכובו וכל מי שקנה כרטיס מראש, הגיע. הסביבה ראתה שלהצגות הראשונות מגיע קהל רב, מפריז וליון, כל מיני בני-טובים ועשירים, והניחו שכנראה מדובר ב'שלאגר' או לפחות בטרנד ונהרו לראותה. ההצגה גרפה מספיק רווח כדי להפיק הצגה נוספת (בכל זאת רוב הקהל קנה כרטיס להפקה שניה.) הצרפתי לא נח על שמריו וכמובן הציע את אותה העסקה לקהל החדש שהגיע - לקנות מנוי להצגות התאטרון שלו. זה סיפורו של המצאת קהל המנויים. תפיסה יצירתית של שחקן פריזאי כושל. 

תאטרון אפשר לעשות בכל מקום, ולא נדרש לו הרבה, גם לא כסף. השאלה היא סדרי עדיפויות. העיקר להיות בעשייה. הרי אף אחד לא בעסק הזה בשביל הכסף אז למה כבר לא להשקיע אותו בעשייה של הדבר שבו אני הכי נהנה?