עד שלא תהפוך את התת מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל.

בתחום לימודי המשחק שלי כתלמיד וכמורה נתקלתי בקושי. המורים/בימאים/תלמידים היו מגדירים הכול דרך הפסיכולוגיה של הדמות (רצון פעולה מכשול ) ואז מחפשים דרך לבטא את ההגדרות האלו. אך להלן המכשלה, גם אם מצאתי דרך לבטא את ההגדרה עדיין לא ידעתי בדיוק מה עשיתי על מנת להביע את זה ואז מילים כמו חיבור, ניסיון חיים, רגשות עולות בחדר החזרות. הרגשתי שהמשחק שלי מבוסס על מזל ולא על משהו מדויק. אם אני לא יכול לחזור על זה, אז אני לא בחדר חזרות.  חיפשתי טכניקה שתאפשר לי לנתח את עצמי ואת מה שאני עושה. טכניקה שתעורר את הצדקה הפסיכולוגית. הרי אני לא יכול לשנות נתון כמו "תגרום לה לאהוב אותך" אני יכול לשנות את דרכי הביטוי ואם אמצא את הפרמטרים שדרכם אוכל לחפש את ההגדרה, מי יודע אולי אמצא ביטוי להגדרה הפסיכולוגית ממקום גם לא צפוי אצלי. בלאבאן / יאט מצאתי לעצמי את הפתרון. פתאום שפה אנליטית, פשוטה להבנה ועם זאת בעלת עומק פילוסופי ופסיכולוגי נרחב התומכת (ולא מבטלת ) את המתודות האחרות. והבונוס הגדול, שאני יכול לעבוד לבד, גם בלי פרטנר, יש לי כלי שאני יכול לעבוד עליו לבד בבית. נתונים פשוטים שגם ילדים מבינים. כמו: מהר - מתמשך. חזק - קל. פוקוס ישיר או פוקוס גמיש. להרבה אנשים נדמה שאלה דברים אלמנטריים. אבל מתי בפעם האחרונה מישהו שיחק והתאמן על לא לזוז. או להתאמן על החזקת קול בווליום חזק למשך שלוש דקות. כולם ממהרים לתוצאה ולכן האימון במשחק הפך להיות שולי (בניגוד לכל האומנויות האחרות) . האם מישהו שם לב לצורה שהידיים שלו זזות. האם ניסיתם לעשות מונולוג ממש לאט ולשמור על ההגיון שלו או מאוד מהר ולשמור על ההגיון שלו.  זה לא משנה מה ההגדרה/הצדקה הפסיכולוגית של הדמות אם הברכיים שלכם נעולות שום דבר לא יקרה. אני מאמין שאומנות המשחק צריכה להיות מקצוע פשוט, היות והטכניקה מבוססת על עולמו הפסיכולוגי של יונג ארשה לעצמי לצטט מדבריו " עד שלא תהפוך את התת מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל."