ביקורת מאת ננו שבתאי עיתון הארץ
נעמה נולדה כילדה מבודדת, בעלת איזה פגם שהופך אותה ל"מעוותת". את העיוות שלה אנו (הקהל) לא רואים, כלומר — השחקנית הנאה נועה צנקל, המגלמת אותה, מסמנת את חריגותה רק במשחק ולא על ידי איפור או נכות פיזית מוגדרת. נעמה גדלה במין כפר מוכה זאבים, ונדמה שכל התקשורת שלה עם העולם החיצוני מתווכת דרך הוריה המגוננים ודרך מסך הטלוויזיה.
במהלך השנים היא הולכת ומתאהבת בשחקן נירו לוי, המופיע בטלנובלה האהובה עליה. כל חייה היא מדמיינת שהיא הדמות הנשית שנירו לוי מאוהב בה בטלנובלה, ושיום אחד הם יתאחדו באהבתם. הוריה האוהבים של נעמה מחליטים להגשים לה את משאלת־הלב הבוערת הזאת. הם חוטפים את נירו לוי (המגלם את עצמו בהצגה, בשמו) מאיימים עליו ברובה ציד, כובלים אותו ומביאים רב, שיחתן את הזוג הטרי.
לא במקרה מציינת התוכנייה את המחזה "דם דם דא דם" כ"קומדיה", "טרגדיה", ו"משל", אבל על כל ההגדרות האלה מסומן גם פס שחור המוחק אותן במתכוון. זאת אומרת, מדובר פה במחזה שהוא גם כל אלה, אבל גם לא. הוא בעצם מסרב להגדיר את עצמו ובכך יוצר הגדרה משלו, או שמציע לקהל להגדיר את המחזה לעצמו, לחפש את משמעותו על פי ההצגה.
במהלך השנים היא הולכת ומתאהבת בשחקן נירו לוי, המופיע בטלנובלה האהובה עליה. כל חייה היא מדמיינת שהיא הדמות הנשית שנירו לוי מאוהב בה בטלנובלה, ושיום אחד הם יתאחדו באהבתם. הוריה האוהבים של נעמה מחליטים להגשים לה את משאלת־הלב הבוערת הזאת. הם חוטפים את נירו לוי (המגלם את עצמו בהצגה, בשמו) מאיימים עליו ברובה ציד, כובלים אותו ומביאים רב, שיחתן את הזוג הטרי.
לא במקרה מציינת התוכנייה את המחזה "דם דם דא דם" כ"קומדיה", "טרגדיה", ו"משל", אבל על כל ההגדרות האלה מסומן גם פס שחור המוחק אותן במתכוון. זאת אומרת, מדובר פה במחזה שהוא גם כל אלה, אבל גם לא. הוא בעצם מסרב להגדיר את עצמו ובכך יוצר הגדרה משלו, או שמציע לקהל להגדיר את המחזה לעצמו, לחפש את משמעותו על פי ההצגה.
ובהמשך לכך, אנסה להגדירו. ראשית זהו מחזה המבוסס על סיטואציה כמעט אבסורדית. כמעט עד סוף המחזה אף לא אחת מהדמויות מתייחסת לחטיפה כאל משהו לא הגיוני או אפילו כאל פשע. ההורים של נעמה מתייחסים לחטיפת החתן, נירו לוי, כאילו זה הדבר הכי טבעי: הם פשוט הורים שעושים הכל למען בתם, והנה, הם מחתנים אותה עם בחיר ליבה. ואין זה משנה אם הוא אנוס לכך, כפות ומתנגד.
גם נעמה מתייחסת לעניין כאל דבר טבעי ומתרגשת כמעט כמו כל כלה ביום חתונתה. היא דואגת לשמלה, נוזפת באם שהכתימה את השמלה בדמעות התרגשות, ומחכה לרגע שבו היא ונירו לוי יהיו כבר לבד. אותו דבר גם הרב, בגילומו של יוסף אלבלק. כמעט אותו דבר, שכן הקריינות של יפים ריננברג אומרת: "פתאום נכנס זאב", והקהל רואה שנכנס דווקא בן אדם, שאמנם מיילל מדי פעם יללות זאב, אבל בשאר הזמן מתנהג כבן אנוש.
גם אל התנהגותה האינפנטילית של נעמה מתייחסים ההורים כאל התנהגות טבעית של כלה ביום חתונתה, אפילו כשהיא עושה פיפי על עצמה ועל השמלה שלה. אמא תסדר הכל, כך נאמר. ונירו לוי עצמו מתחייב באופן משכנע כי יראה לה סוף סוף מה זאת אהבה אמיתית. אך כמו בכל מחזה ראוי, גם כאן יש היפוך: כשהחתן משתחרר, נכנסים לפעולה כלי הנשק שעל הבמה — רובה הציד, המקדחה, והרצונות הסותרים של הדמויות.
גם אל התנהגותה האינפנטילית של נעמה מתייחסים ההורים כאל התנהגות טבעית של כלה ביום חתונתה, אפילו כשהיא עושה פיפי על עצמה ועל השמלה שלה. אמא תסדר הכל, כך נאמר. ונירו לוי עצמו מתחייב באופן משכנע כי יראה לה סוף סוף מה זאת אהבה אמיתית. אך כמו בכל מחזה ראוי, גם כאן יש היפוך: כשהחתן משתחרר, נכנסים לפעולה כלי הנשק שעל הבמה — רובה הציד, המקדחה, והרצונות הסותרים של הדמויות.
המטורף הוא השפוי
ומה כל זה אומר? ראשית, עוד לפני שתרים אחר מסרים ומשמעויות, זה בפשטות מצחיק מאוד. אין כמעט רגע דל על הבמה, והקריינות של ריננברג מוסיפה עוד ממד אירוני, שקיים גם בסיטואציה הבסיסית וגם בדיאלוגים השנונים. זה משכנע עד שהקהל כמעט מאמין שנירו לוי בעצמו יכול להתאהב בנעמה ובאמת לשאת אותה לאשה. כמובן, הפרסונה הציבורית של לוי משחקת כאן תפקיד מרכזי: הוא מוכר לקהל כגבר חתיך ונחשק, שמדי פעם נמצא במערכת יחסים, אבל לחלוטין עוד לא "נלכד" במחויבות למין השני. זוהי פרסונה המתוחזקת מתוך המציאות הרכילותית וגם דרך תפקידיו בטלוויזיה, שם הוא גם בדרך כלל מין womanizer" אופייני. כלומר, יש פה כל הזמן משחק עם המציאות והבדיון. וגם על זה מדברת ההצגה. לא סתם היא מתחילה בסצינה שבה צופה נעמה במסך גדול, ממנו מביט "עליה" נירו לוי ומתוודה על אהבתו. ולא סתם נתלש המסך הזה על ידי נעמה ועובר ל"מציאות", אך גם זוהי מציאות בימתית.
מה שאולי רוצה לומר לנו המחזאי, רועי מליח־רשף, הוא שאנו חיים דרך דימויים של מסך, והוא מוליך אותנו בפנטזיה של המסך ומראה לנו לאן כל זה מוביל. וזה מוביל לשקר, לאלימות, ולחשיבה אבסורדית לחלוטין. כך, על פי הבנתי.
ומה כל זה אומר? ראשית, עוד לפני שתרים אחר מסרים ומשמעויות, זה בפשטות מצחיק מאוד. אין כמעט רגע דל על הבמה, והקריינות של ריננברג מוסיפה עוד ממד אירוני, שקיים גם בסיטואציה הבסיסית וגם בדיאלוגים השנונים. זה משכנע עד שהקהל כמעט מאמין שנירו לוי בעצמו יכול להתאהב בנעמה ובאמת לשאת אותה לאשה. כמובן, הפרסונה הציבורית של לוי משחקת כאן תפקיד מרכזי: הוא מוכר לקהל כגבר חתיך ונחשק, שמדי פעם נמצא במערכת יחסים, אבל לחלוטין עוד לא "נלכד" במחויבות למין השני. זוהי פרסונה המתוחזקת מתוך המציאות הרכילותית וגם דרך תפקידיו בטלוויזיה, שם הוא גם בדרך כלל מין womanizer" אופייני. כלומר, יש פה כל הזמן משחק עם המציאות והבדיון. וגם על זה מדברת ההצגה. לא סתם היא מתחילה בסצינה שבה צופה נעמה במסך גדול, ממנו מביט "עליה" נירו לוי ומתוודה על אהבתו. ולא סתם נתלש המסך הזה על ידי נעמה ועובר ל"מציאות", אך גם זוהי מציאות בימתית.
מה שאולי רוצה לומר לנו המחזאי, רועי מליח־רשף, הוא שאנו חיים דרך דימויים של מסך, והוא מוליך אותנו בפנטזיה של המסך ומראה לנו לאן כל זה מוביל. וזה מוביל לשקר, לאלימות, ולחשיבה אבסורדית לחלוטין. כך, על פי הבנתי.
המשפט "אדם לאדם זאב" הוא מין תמה במחזה הזה, והוא כולל בעיקר דווקא את היחסים המעוותים בין הילדה שאינה ילדה עוד, לבין הוריה המטורפים, הבטוחים שאין שפויים מהם. בכך נדמה לי שהוא רומז על סגנון ההורות חסר הגבולות המאפיין את ימינו. סגנון כזה שבו כל ילד הוא "נסיך" וכל ילדה היא "נסיכה". סגנון שבו אין גבול לפינוק ולצרכים האגואיסטיים והנרקיסיסטים. ההורים מפנקים את ילדיהם עד שאין כבר כל אמות מידה מציאותיות וסבירות של גבולות. כך נוצרת מציאות שקרית, אבסורדית, מצחיקה מאוד כקומדיה ומזעזעת כטרגדיה.
כל האמצעים האמנותיים תומכים במראה המעוותת הזאת שהיוצרים מציבים בפנינו. גבולות החלל של בית נעמה והוריה מסומנים על ידי "וילונות" — כאלה המוכרים לנו מסופרמרקטים או מקצביות, כרומזים שמישהו או משהו הולך להישחט פה. זהו בית פרוץ, לא מוגן וגס מאוד. גם החתן נישא אל־על על גבי מלגזה של סופרמרקט, והקישוט היחיד בחתונה הוא עיגול מראות מהבהב, המוכר לנו מחתונות־אולם מסוג מסוים. אבל למען התעתוע והטשטוש המכוון שהיוצרים יצרו פה, דמויות ההורים לבושות דווקא כמו איכרים פשוטים ממעשייה רוסית נושנה. כל הניגודים הללו יוצרים שעטנז קומי מעניין, מצחיק מאוד, ומעורר מחשבה.
כל האמצעים האמנותיים תומכים במראה המעוותת הזאת שהיוצרים מציבים בפנינו. גבולות החלל של בית נעמה והוריה מסומנים על ידי "וילונות" — כאלה המוכרים לנו מסופרמרקטים או מקצביות, כרומזים שמישהו או משהו הולך להישחט פה. זהו בית פרוץ, לא מוגן וגס מאוד. גם החתן נישא אל־על על גבי מלגזה של סופרמרקט, והקישוט היחיד בחתונה הוא עיגול מראות מהבהב, המוכר לנו מחתונות־אולם מסוג מסוים. אבל למען התעתוע והטשטוש המכוון שהיוצרים יצרו פה, דמויות ההורים לבושות דווקא כמו איכרים פשוטים ממעשייה רוסית נושנה. כל הניגודים הללו יוצרים שעטנז קומי מעניין, מצחיק מאוד, ומעורר מחשבה.
משחק מדויק ונהדר
נועה צנקל מגלמת את נעמה האומללה בעל־כורחה ברצינות תהומית וקיצונית. היא מדויקת כל כך בהבעות פניה ובנימת הקול, ועושה תפקיד פשוט נהדר. גם ההורים, האב האלים (בני שיף) כריזמטי ומשוחרר כל כך. היה עם זאת רצוי שישפר מעט את הדיקציה שלו, כי מדי פעם משפטיו נבלעו ולא הובנו. מירה גורליק, כדמות האם המגוננת והטראגית מעט, משכנעת ומקסימה במסכנות שלה, ויוסף אלבלק, הרב־זאב, שומר על מינון עדין בין דמות הרב לבין זאב שנכנס בו, וזה תפקיד מלבב.
נועה צנקל מגלמת את נעמה האומללה בעל־כורחה ברצינות תהומית וקיצונית. היא מדויקת כל כך בהבעות פניה ובנימת הקול, ועושה תפקיד פשוט נהדר. גם ההורים, האב האלים (בני שיף) כריזמטי ומשוחרר כל כך. היה עם זאת רצוי שישפר מעט את הדיקציה שלו, כי מדי פעם משפטיו נבלעו ולא הובנו. מירה גורליק, כדמות האם המגוננת והטראגית מעט, משכנעת ומקסימה במסכנות שלה, ויוסף אלבלק, הרב־זאב, שומר על מינון עדין בין דמות הרב לבין זאב שנכנס בו, וזה תפקיד מלבב.
וכמובן, נירו לוי הוא נירו לוי. קצת מושך וקצת מעורר התנגדות, אבל כל הזמן נוכח מאוד וחי על הבמה. ורואים שהוא נהנה מאוד מהתפקיד, מה שגורם גם לקהל ליהנות.
נדמה לי שהיה אפשר עוד קצת לפתח את העלילה, בעיקר בסוף. כלומר, ללכת קצת יותר רחוק עם הדמות "נירו לוי", ודווקא להביא פה עוד צדדים שלו, באופן שהולך יחד עם המחזה. גם כך, מדובר בהצגה מצחיקה מאוד, שנונה, שפשוט כיף לצפות בה. הכתיבה אינטליגנטית ומקורית. הבימוי זריז ומדויק. כל מחווה של משחק היא ברורה, וניכר שהיתה פה עבודה דקדקנית של הדרכת שחקנים.
לפעמים בהצגות כאלה, שיש להן סיכוי להפוך לקאלט, השחקנים נוטים במשך הזמן להגזים עם ההצחקות, למשוך אותן, ואני מקווה שב"דם דם דא דם" זה לא יקרה. כי דווקא בגלל שהיא מדברת בשפה עדינה ומלאת ניואנסים, ומהלכת בין ז'אנרים במין להטוטנות חמקנית כזאת, היא חזקה ומיוחדת בנוף התיאטרון שלנו, שבדרך כלל מעט מקובע בסיפור ובסגנון. ובנוסף, זאת הצגה שמביאה את מה שרק תיאטרון יכול לתת, וזאת על אף שאנו חיים בעידן המסכים: חוויה חיה מאוד, שיוצרת קשר של מחשבה, צחוק והנאה יחד עם הקהל המגיב.
נדמה לי שהיה אפשר עוד קצת לפתח את העלילה, בעיקר בסוף. כלומר, ללכת קצת יותר רחוק עם הדמות "נירו לוי", ודווקא להביא פה עוד צדדים שלו, באופן שהולך יחד עם המחזה. גם כך, מדובר בהצגה מצחיקה מאוד, שנונה, שפשוט כיף לצפות בה. הכתיבה אינטליגנטית ומקורית. הבימוי זריז ומדויק. כל מחווה של משחק היא ברורה, וניכר שהיתה פה עבודה דקדקנית של הדרכת שחקנים.
לפעמים בהצגות כאלה, שיש להן סיכוי להפוך לקאלט, השחקנים נוטים במשך הזמן להגזים עם ההצחקות, למשוך אותן, ואני מקווה שב"דם דם דא דם" זה לא יקרה. כי דווקא בגלל שהיא מדברת בשפה עדינה ומלאת ניואנסים, ומהלכת בין ז'אנרים במין להטוטנות חמקנית כזאת, היא חזקה ומיוחדת בנוף התיאטרון שלנו, שבדרך כלל מעט מקובע בסיפור ובסגנון. ובנוסף, זאת הצגה שמביאה את מה שרק תיאטרון יכול לתת, וזאת על אף שאנו חיים בעידן המסכים: חוויה חיה מאוד, שיוצרת קשר של מחשבה, צחוק והנאה יחד עם הקהל המגיב.
תגובות