המחזאית שאני לא אוהב ואיך היא השפיעה עלי

ב- 29.1 עולה המחזה החדש שלי "הלידה." בתיאטרון מיקרו. המחזה נכתב בפרגמנטים של טקסט. במקום דמויות מספרים ואותיות. המחזה מתרחש בעתיד לא ידוע ומספר על הגעתה של אישה למתקן עיבור על מנת ללדת תינוקת באמצעים מלאכותיים. כאשר נוצר סדק במימדים, נולדת  צורהבמקום תינוקת. צורתה כלואה במימד השני. עתה על האישה ללמוד לתקשר עם בתה אחרת הצורה תבכה. הבכי מייצר צליל הרסני שמרחיב את הסדק ועשוי לגרום לעולם לאבד את צורתו.  הטקסט בנוי מרפליקות קצרות מאוד. וככל שמתקדמים מתגלים עוד פרטים על העולם העתידני הזה. כתבתי את המחזה בהשראת עולמו של ריי בראדבורי (הסופר של פרנהייט 451 ו רשימות מן המאדים.) הוא לא סופר מדע בדיוני רגיל.  יש מעט מאוד מדע בסיפורים שלו. העולם העתידני נלקח כמובן מאליו והוא משאיר לקורא המון פרטים להשלים. ניסיתי להכניס את התחושה הזאת לכתיבה שלי.
המחזה לא היה קל לכתיבה. הבמאי, יפים ריננברג, בניגוד לבימאים אחרים אוהב מאוד להגיב לדיאלוג. "אל תשלח לי רעיונות שלח לי סצנות"  הוא אוהב את האבסטרקט של הרעיון, את כתב החידה. לכן אני נאלץ לכתוב יצירה שאינה בהירה כדי לתת לו לפתור את החידה הזאת באמצעות קול ותנועה. בימאים אחרים אוהבים יותר יצירות מלאות. שרק צריך לבצע אותם ולפענח את הצורה של הידוע.

המחזה מתעסק ברעיון הלידה. בחששות שמגיעים לפי הלידה ובמפגש החד פעמי עם עם הולד החדש. בגלל זה בחרנו את העתיד. לא רצינו להכניס את רובד הזוגיות פנימה. אין כאן מערכת יחסים זוגית או מינית הקשורה ללידה. האישה נאלצת להתמודד עם הרעיון של הלידה והרעיון של התינוקת לבדה מול אדם זר. 
במחזה הזה אין כמעט פסיכולוגיה, אלא בעיקר חיפוש ושאלה. תחושה שעשויה לגרום לקהל לא להבין לאיזו הצגה הוא נכנס. זו הצגה כמעט דקומנטרית באיכות שלה על מקום שמעולם עוד לא היה. לכן קראתי לו מחזה מהעתיד. כי הוא מרגיש כמו מחזה שאנחנו לא מוכנים אליו. יפים נדרש לחקור מה זה  עולם שעוד לא קיים, מבלי ליפול לתשובות שראינו בסרטים. מצד שני כן רצינו לתת משהו מהעולם של הרטרו מדע בדיוני שהיה נפוץ בשנות השבעים. 
בזמן שאני כותב את המילים האלה נזכרתי במחזאית דאה לוהר. אני לא מכיר אותה באופן אישי אבל את מחזותיה קראתי ושנאתי כל אחד ואחד מהם. אני לא יודע להסביר את זה, המחזות שלה מותירים בי תחושות עזות של כעס, בלבול, ואובדן. מצד שני קראתי את המחזות שלה כמה וכמה פעמים. (אני לא יכול להגיד את זה על מחזאים רבים.) משהו נשאר פתוח במחזות שלה. ואני מרגיש שיש בי צורך לפענח את החידות שלה. זה מה שגורם לי לחזור שוב למחזות שלה כל פעם מחדש. היא לא כותבת שגרתית. והמחזות שלה הם כתב חידה ארור. אך היום אני יכול להגיד שמשהו במחזאית הזאת וביחסי אהבה שנאה שיש לי לחומרים שלה, השפיע עלי או אפילו שחרר אותי לכתוב בצורה הזאת. ולכן חזרתי לראיון שקיימו איתה בעיתון הארץ כאשר היא הייתה בארץ. 
ציטוט מהכתבה: (לינק לכתבה נמצא בתחתית העמוד) 
 "גם ברגעים הקלילים יותר בהצגה, המצחיקים אפילו, אין מרדף אחרי שורות מחץ." במחזות הקודמים בחרתי סיפור ליניארי שנגמר בקליימקס. אחת המטרות שלי... היתה לוותר על פיתוח של עלילה או של דמויות, ולתת לקהל זמן לצפות בדמויות מבלי שקורה דבר. זה אחד הדברים הכי קשים לביצוע, לתת לך חלק מחייהן של הדמויות, בלי סוף והתחלה, כשאתה לא יודע מה קרה לפני או מה יקרה אחר כך".
אני מזדהה עם הפסקה הזאת. במחזה הלידה יש התחלה וסוף אבל השורה החשובה היא לצפות בדמויות מבלי שקורה דבר. זה המחזה זאת לא ההצגה כי ההצגה מלאה בעולם ואווירה שאני עוד לא זכיתי לראות בזמן שאני כותב שורות אלה כי אני ראיתי רק את השחקנים עובדים. עוד ממילותיה של דאה לוהר: 
"אני חושבת על השחקנים ועל הבמאי. הדבר הטוב הוא שאני לא צריכה לחשוב על איך להפוך את המחזה שלי לבר ביצוע. להיפך, אני חושבת איך להפוך את זה לבלתי אפשרי. אני לא כותבת את זה בעבור הבמה, אני כותבת את זה נגדה", היא אומרת ברצינות גמורה. "הקושי, בעיקר בעבור הבמאי אבל גם בעבור השחקנים, צריך לגדול יותר ויותר ככל שמכירים טוב יותר - במקום שהתהליך יהפוך לקל יותר. מצד שני, זה תהליך דיאלקטי של פיתוח. אני מנסה לכתוב טקסט קשה לביצוע והבמאי מנסה להפוך את הטקסט לביצוע שלא יכולתי לחשוב עליו בעצמי. אנחנו לומדים זה מזה ומפתחים, אני מקווה, את כישורי התיאטרון שלנו. כשאני כותבת, אין לי מושג איך הטקסט יעלה על במה, אני כותבת רק עם הקול בראשי, עם הקצב. אני מרגישה את הקצב ואת האטמוספירה שאמורים להיות".
הפסקה הזאת מסכמת בצורה ברורה את מערכת היחסים שלי עם יפים ריננברג. זה החיבור שלנו. והוא מאפשר לי לעשות משהו בכתיבה שאני לא אמצא במקום אחר. הוא מאפשר לי לאתגר את עצמי ואותו. ולסמוך עליו שהוא יפתור את זה. ושנינו איננו יודעים מה תהיה התוצאה. 
בכתבה הזאת אני מוצא המון קווים מקבילים בתהליך הייחודי שלי עם יפים. כל פעם שאני רוצה לכתוב על העבודה שלנו, אני נזכר בכתבה הזאת ומתבאס שהיא אמרה כבר הכול לפני. רציתי להעתיק את מילותיה אבל זה ממש טפשי. אז אני בוחר לצטט.  ובכלל כמה חבל שאין עוד כתבות כאלה עם יוצרים.
אני סקרן לראות מה ייצא מהמחזה "הלידה." הוא לחלוטין מחזה שונה מכל מה שכתבתי היום. 
ההצגה הלידה תעלה ב-29.1 בתיאטרון מיקרו 
בימוי: יפים ריננברג
שחקנים  יוסף אלבלק, גל ישראלי, גבריאל ליצ'מן ונועה צנקל


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תפילת השחקן

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים

הטכניקה להבנת המשחק הקומי.

מוקדש לשחקן אחד

טלוויזיה מחורבנת

סאבטקסט, שיעור אחרון, כתיבת עלילה, תיקונים, לא לקום עד שאתה לא מסיים