מחשבות על המחזה pass over של אנטואנט נואנדו
קראתי את המחזה pass over של אנטואנט נואנדו. עלה לראשונה ב- 2017
המחזה מספר על שני צעירים שחורים שתקועים בבלוק וחולמים על לצאת ממנו, הם מפחדים מהמשטרה, מפחדים למות כמו כל חבריהם, הם חיים בעולם שהמשטרה פשוט הורגת אותם בלי סיבה נראית לעין. במהלך המחזה הם נתקלים בבחור לבן שנקלע למקום עם סל פיקניק ובשוטר אכזר. אם זה נשמע בסיסי אז המחזה אכן מאוד בסיסי מבחינת עלילה.
מבנה - (אזהרת ספוילר לפסקה) המחזה בנוי משתי מערכות. המערכה הראשונה בנויה מהכרות עם שתי הדמויות והחלומות שלהם לאחר מכן, כניסתו של האדם הלבן ויציאתו. לאחר מכן, שתי הדמויות מנסות להבין מה הרגע קרה פה, אולי אם הם ילמדו מהאיש הלבן זו הדרך, אז נכנס שוטר מתעלל בהם, הם נותרים מפוחדים מוצאים את עצמם תקועים באותו מקום. מערכה שניה נפתחת כמו מערכה ראשונה, אך הפעם שתי הדמויות נמצאות במקום רגשי גבוה יותר הן שוקלות את המציאות שלהם מחדש, אולי הדרך לצאת מהבלוק זה למות, רגע לפני שהם ממשים את זה נכנס השוטר. אחת הדמויות עומדת מולו מדרבנת אותו להרוג אותו. כוח מיסטי משתלט, התערבות אלוהית והאקדח של השוטר לא עובד והשוטר משחרר אותם מנוכחותו . אחת הדמויות מחליטה שזה הזמן לצאת מהבלוק ואז מגיע משום מקום הבחור הלבן ויורה בדמות שניסתה לצאת. הוא פונה לקהל ומסביר את עצמו. (זה ממש בקצרה)
המחזה שואב השראה מהמחזה מחכים לגודו של בקט ולטעמי גם מהמחזה טופ דוג אנדר דוג של סוזי לורן פארקס. המשפטים שלו מאוד קצרים ובנויים בסלנג של שחורים באמריקה. השימוש במילה NI/gg/a* מופיעה אין ספור פעמים במחזה על ידי שני השחורים ברמה כזו שהם אפילו לא מודעים שהם משתמשים בה. הטקסט הרזה יחד עם העלילה הרזה נותן איכות של שיר למחזה. השימוש בפואטיקה מאוד נפוץ במחזאות השחורים בארצות הברית. כמו כן, הדימוי והפירוק של המשמעויות של המילה pass over פועל כל הזמן. החל מיציאת מצרים, יציאה מעבדות לחירות, למות, לעבור צד , לחלוף, יעבור וכן הלאה.
החלטתי לקרוא את המחזה כשראיתי שזה המחזה שפותח את ברודווי אחרי סגירת התיאטראות בעקבות וירוס הקורונה. סקרן אותי לדעת למה זה המחזה שפותח את ברודווי. בהתחלה לא הבנתי את המחזה או מה אני קורא. לא הבנתי מה עובד בו. אך אט אט הוא תפס אותי. אולי בגלל שלא הבנתי אותו. באחד הראיונות הבימאית מתארת שהיא קראה אותו והבינה שהיא רוצה לביים אותו כבר בעמודים הראשונים. הרגע בו הבימאים נתפסים למחזה הוא משהו שכדאי לחקור. בימאים אוהבים כתב חידה. ואני מנסה לפענח בכתיבה שלי מה יגרום למישהו לקרוא את המחזה ולרצות לביים אותו.
גם בתום הקריאה לא הצלחתי לפענח את הכוח של המחזה כהצגה. אולי זה לא הטעם שלי, אולי אני לא מצליח לקרוא את המחזה הזה כמו שאני אמור. היות ואני מעדיף להיות סקרן מאשר לשפוט, חיפשתי באינטרנט קצת לראות מה עשו עם המחזה הזה. גיליתי שספייק לי עשה סרט מהמחזה. יותר נכון הוא ביים את המחזה בתיאטרון סטפנוולף ויצר הצגה מצולמת היטב. זה נמצא באמזון. ישבתי לראות את זה. רק אז הבנתי את העוצמה של ההמחזה הזה. באיזה רגשות בסיסיים הוא נוגע, כמה הפשטות שלו מציבה מראה בהירה וחדה כלפי בעיית השחורים באמריקה. מול עצמם, מול המשטרה, מול הסביבה. המחזה מציג פחד מאוד עמוק ובאופן מודע. זאת הסיבה שהמחזה הזה מצליח. הפוטנציאל שלו מומש לחלוטין כהצגה. כתבתי בעבר על הנושא של פחד עמוק בתיאטרון כחלק מהתפקיד של המחזאות.
לאחר שאני מבלה עם מחזה. אני שואל - מה היה קורה אם אני הייתי כותב מחזה כזה? איך הייתי כותב אותו? האם יש בתוכי פצע דומה לפצע שמציב המחזה. אני ממהר לגנוב. לא עלילה, אלא תחושה. והתחושה במחזה הזה יוצאת מאוד חזק החוצה. יש דברים שאני לא יכול לכתוב, זה לא מהעולם שלי, אבל אני אוהב ללמוד מזה. המחזאות שלי מרוויחה מזה.
שאלה נוספת שאני שואל בכל מחזה שאני קורא - מה השאלות התרבותיות בישראל שזהות למחזה שאני קורא. ואני לא מדבר על עיבוד. אלא על מקור הפחד העמוק של החברה שלנו. אמנם יש אלמנטים זהים בין התרבות הישראלית לתרבות האמריקאית אבל לא מספיק כדי שמחזה ירגיש ישראלי. הישראליות חשובה לי. כי לחלוטין מרגישים את התרבות ממנו צמח המחזה. והמחזה הנ״ל הוא מאוד אמריקאי.
אחרי שסיימתי לבלות עם המחזה, נולד בי רצון לכתוב טרגדיה.
*המנוע של גוגל לא אוהב את המילה הזאת - ולכן הוא עושה בעיות עם אני כותב אותה בצורתה הישירה.
תגובות