אני בוחן לבבות ויודע לעד יסורי לבטים של שחקנים היוצרים יש מאין תן לי כוח לעמוד מול ההשפלות, העלבונות המלחמות והאנטריגות קנאה, רכילות, צרות עין זלזול החברה, אדישות הקהל, טמטום הביקורת צער חברך בזמן ניצחון, שמחה לאיד בזמן מפלה והשכחה הכללית הצפוייה לך בעתיד בתמורה לעבודתך ולהישגך. עכשיו עלה לבמה!
במידה וחשקה נפשיכם לכתוב מערכונים. כמה טיפים: חשוב לזכור – בקומדיה המצב מתגבר על הגיבור מאפיינים רצון מינורי / פער / הדרדרות. הדרדרות לחיה – האדם מתדרדר על הוולגארי – גסויות, פיפי קקי, הומור פיזי, סלפסטיק. הדרדרות לילד – האדם מגיב בצורה רגשית ללא פרופורציה לסיטואציה. הדרדרות למכונה – האדם מגיב כמו רובוט (ללא רגש כלל) לסיטואציה. לרוב קומדיות בנויות על שילוב של הדרדרויות ארץ נהדרת קיציס – מכונה אלי ומריאנו – ילד טל פרידמן – חיה / ילד (תלוי במערכון) ברלד – חיה. מונטי פייטון משלבים את כל השלושה ובעיקר חיה / מכונה. סיינפלד ג'רי – מכונה איילין וג'ורג – ילד קרמר – חיה / ילד. לפני שכותבים מערכון כדאי לראות אם אתם יכולים לסכם אותו בשורה אחת. כמו כן לפי הבריטים כל 10 מערכונים יוצר 1 ראוי.אם החלטתם על כך מומלץ לטחון מערכונים באינטנרט. בעיקר כדי להגדיר מה עובד עליכם ומה לא כמעט כל מערכון נופל לאחת הקטוגוריות הבאות: סוגי מערכונים נפוצים 1. התגברות רעיון שמתחיל קטן ומתגבר, נגמר במימדים מגוחכים של אסון. 2. רשימות מערכון בו נתח משמעותי של הטקסט הוא ר
מישהי נגשה אלי לפני מספר ימים והביעה את מצוקתה "אני לא מצליחה לנתח טקסט, אני יושבת מול הסצנה כבר כמה ימים, עוברת על כל מה שצריך, מחלקת ליוניטים, ביטים אבל עדיין אני לא מצליחה לפענח את הסצנה. אתה יכול לעזור לי?" הייתה לי רק תשובה אחת לענות לה. "ולשחק ניסית?" סטודנטים שוכחים לשחק, אני לא מדבר על acting, אני מתכוון ל playing. כשהילדה שלי משחקת בטבחית בחנות, היא לא עושה עבודת דמות. לא יושבת ליד שולחן ומחלקת ליוניטים. היא משחקת בשביל המשחק. רוב האנשים שמגיעים ללמוד משחק באים עם אותה הנאה בסיסית של משחק. צחוקים לחברים או בעבודה, ההנאה בהבעת רגשות והצורך בשיתופן, או סתם ההנאה בשינוי העצמי (להיות מישהו אחר), משחק שנעשה ללא מודע, מתוך הנאה ואינטואיציה של הבן אדם. המשחק משול בעיני לרגעים שבהם שיחקנו באימא ואבא, רופא וחולה ושאר משחקי ילדות, בסך הכול חובשים כובע ומדמיינים שאנחנו משהו אחר. אבל אז מגיעים לבית ספר למשחק, ומתחילה הרפתקאת המודעות. פתאום יש דיבורים על אמת, קול, טקסט, ומניעים פסיכולוגים וכל מורה רואה את העולם מנקודת מבטו האישית. ואחרי פחות משבוע ימים חדוות המשחק
יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר. הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי אותו. "תתחיל לקרוא ספרים" אמרתי לו "ספרים על משחק" "אתה יכול להמליץ לי על כמה טובים?" אמרתי לו שאני אכתוב על זה פוסט. אתחיל בסיפור - בתחילת שנת לימודי המשחק שלי קיבלתי רשימת מחזות ארוכה לקרוא ורשימה של מורים שצפויים ללמד אותי. לצד כל מורה נכתבה הטכניקה או המתודה שהוא צפוי ללמד אותי. אחד המורים עמד ללמד אותי את שיטת סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו. לימודי המשחק החלו. כל מורה הציג את עצמו בשיעור וכעבור יומיים נכנסתי לשיעור עם המורה שילמד אותי סטניסלבסקי. לא עברו עשר דקות והבנתי שהמורה מדבר מילים שאין לי יכולת להבין, זה היה כללי, זה היה באוויר, זו בעיקר הייתה דעתו על עולם המשחק. דבריו לא נראו לי קשורים לאבי תורת המשחק שחי לו ברוסיה לפני מאה שנה. המתנתי בסבלנות אולי אני אבין משהו בהמשך. אבל הדברים רק החמירו. התחלתי לשמוע משפטים כגון. "אתה לא יודע מה הפעולה שלך", "אתה משוטט על הבמה&qu
ניגשים אלי לא מעט תלמידים בשנה האחרונה ומדברים איתי על קומדיה. הם אומרים לי שאין להם כישרון לקומדיה. נכון, יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות אבל השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל מנין נובע הצחוק, מה גורם לו לצחוק, מה גורם לו להעריך קומדיה אחת ולבוז לקומדיה אחרת? ראשית כל צריך להתייחס לקומדיה כאל ז'אנר. כמו כל סיפור, לקומדיה יש כללים מאוד ברורים. ושחקן שמעוניין לפתח את הצד הקומי שבו נדרש למיומנויות שיאפשרו לו לשחק את הכללים של הז'אנר. מהו ז'אנר הקומדיה? נתחיל מכך שיש כמה וכמה סוגים של קומדיה שכל סוג שכזה יש את הכללים של עצמו. קומדיית נעורים. [אמריקן פאי] קמדיית אקשן. [השוטר מבברלי הילס, נשק קטלני.] קומדיית מצבים. [ חברים, סיינפלד] קומדיה בלשית [סרטי הפנתר הורוד.] קומדיה רומנטית [ נדודי שינה בסיאטל, ארבע חתונות ולויה, כשהארי פגש את סאלי.] קומדיה שחורה [אמריקן ביוטי] פארסה [ קומדית המיטות והבגידות: מחזותיו של ריי קוני,] סאטירה [ ד"ר סטריינג' לאב] פרודיה. [ האקדח מת מצחוק, אוסטין פאוורס] לכל אחד ואחד מהז'אנרים יש כללים מעט שונים.
כל אחד מאיתנו הוא מודל. המודל כולל בתוכו שלושה אלמנטים פיזיולוגיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לכל אחד מאיתנו יש אותם והם מסודרים בדרכם. השלושה האלה ייחודיים לכל אחד מאיתנו ולכן אנחנו שונים. לעיתים המודל שלנו מותאם לרצון שלנו וזה מרגיש כאילו מצאנו את הייעוד שלנו. ולעיתים הוא מנוגד לרצון שלנו וזה נראה לנו שאנחנו לא מצליחים. לכתוב יצירה זה רצון. (ניתן להתייחס לאיזה רצון שתרצו) לא כל המודלים מותאמים לכתיבת יצירה. אנשים רבים רוצים לכתוב אבל אין להם זמן כי החיים לא מאפשרים להם. (סוציולוגיה) אנשים רבים רוצים לכתוב אבל הם מפחדים שמה שהם כותבים גרוע (פסיכולוגיה) אנשים רבים מקווים לפרוץ ביצירה הראשונה שלהם. ולכן לא כותבים אותה או משכתבים אותה לנצח (פסיכולוגיה) אני יכול להמשיך לכתוב פה מאות סיבות ששמעתי לאורך השנים. אני זוכר שאני פזלתי לעבר חיים של אחרים בחיפוש אחר מודל נכון בשבילי. מודל לחיקוי. אבל הייתי עסוק בהשוואה - אם היה לי זמן כמו שיש למישהו אחר, אם היו נותנים לי הזדמנות כמו שנתנו למישהו אחר. אם לא היו לי ילדים, ובלה בלה בלה. כשאני מלמד כתיבה אני יוצא מנקודת הנחה שלכל בעיה יש פתרון. א
תגובות