במידה וחשקה נפשיכם לכתוב מערכונים. כמה טיפים: חשוב לזכור – בקומדיה המצב מתגבר על הגיבור מאפיינים רצון מינורי / פער / הדרדרות. הדרדרות לחיה – האדם מתדרדר על הוולגארי – גסויות, פיפי קקי, הומור פיזי, סלפסטיק. הדרדרות לילד – האדם מגיב בצורה רגשית ללא פרופורציה לסיטואציה. הדרדרות למכונה – האדם מגיב כמו רובוט (ללא רגש כלל) לסיטואציה. לרוב קומדיות בנויות על שילוב של הדרדרויות ארץ נהדרת קיציס – מכונה אלי ומריאנו – ילד טל פרידמן – חיה / ילד (תלוי במערכון) ברלד – חיה. מונטי פייטון משלבים את כל השלושה ובעיקר חיה / מכונה. סיינפלד ג'רי – מכונה איילין וג'ורג – ילד קרמר – חיה / ילד. לפני שכותבים מערכון כדאי לראות אם אתם יכולים לסכם אותו בשורה אחת. כמו כן לפי הבריטים כל 10 מערכונים יוצר 1 ראוי.אם החלטתם על כך מומלץ לטחון מערכונים באינטנרט. בעיקר כדי להגדיר מה עובד עליכם ומה לא כמעט כל מערכון נופל לאחת הקטוגוריות הבאות: סוגי מערכונים נפוצים 1. התגברות רעיון שמתחיל קטן ומתגבר, נגמר במימדים מגוחכים של אסון. 2. רשימות מערכון בו נתח משמעותי של הטקסט הוא ר
עוד מעט עולה ההפקה שלי "בינתיים ימשיך להיות פה קר". אני בכובעים של המחזאי והבמאי. אנחנו עולים ב-28 בינואר. המחזה עדיין עובר שינויים. בינתיים אני מפרק ומפזר את התסכול והלחץ על סטטוסים בפייסבוק ובבלוג. החלטתי לאגד אותם לרשומה אחת כדי ליצור סדר בכל הכאוס מסביבי. "לביים מחזה שכתבת זה כמו:1. לעוף כשאתה רוצה לישון. 2. לשחות בתוך שעון חול. 3 לחלום בזמן בישול ביצה. אבדן הזהות בין הבמאי למחזאי. סכיזופרניה. אני אחד ואני שניים. אנשים לומדים מילים שאתה כתבת, הולכים לאן שאתה מבקש. אם יש אלוהים אז הוא לפט דה בילדינג. "לא מצליח לכתוב!!! המחזה עולה עוד שלושה שבועות!!! וחסרות לי שלוש סצנות. ובנוסף הבמאי לוחץ עלי לשכתב (הבמאי זה אני). ואני יושב מול מסך המחשב ורואה את הקו הארור הזה מהבהב לי בוורד ומרוב תסכול הכנתי מרק שעועית אדומה וזה בכלל סימן למצוקה כשאני מתחיל לבשל! (מיומנו של מחזאי בפאניקה) נ.ב. לשחקנים שלי, אנא התעלמו מהסטטוס הזה." "סליחה אני מוחה! כבמאי לא ייתכן שתהיה כאן השפלה של אומנות הבימוי. זה שהמחזאי לא מבין את האחריות המוטלת עליו, ולא יכול לספק משהו
ניגשים אלי לא מעט תלמידים בשנה האחרונה ומדברים איתי על קומדיה. הם אומרים לי שאין להם כישרון לקומדיה. נכון, יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות אבל השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל מנין נובע הצחוק, מה גורם לו לצחוק, מה גורם לו להעריך קומדיה אחת ולבוז לקומדיה אחרת? ראשית כל צריך להתייחס לקומדיה כאל ז'אנר. כמו כל סיפור, לקומדיה יש כללים מאוד ברורים. ושחקן שמעוניין לפתח את הצד הקומי שבו נדרש למיומנויות שיאפשרו לו לשחק את הכללים של הז'אנר. מהו ז'אנר הקומדיה? נתחיל מכך שיש כמה וכמה סוגים של קומדיה שכל סוג שכזה יש את הכללים של עצמו. קומדיית נעורים. [אמריקן פאי] קמדיית אקשן. [השוטר מבברלי הילס, נשק קטלני.] קומדיית מצבים. [ חברים, סיינפלד] קומדיה בלשית [סרטי הפנתר הורוד.] קומדיה רומנטית [ נדודי שינה בסיאטל, ארבע חתונות ולויה, כשהארי פגש את סאלי.] קומדיה שחורה [אמריקן ביוטי] פארסה [ קומדית המיטות והבגידות: מחזותיו של ריי קוני,] סאטירה [ ד"ר סטריינג' לאב] פרודיה. [ האקדח מת מצחוק, אוסטין פאוורס] לכל אחד ואחד מהז'אנרים יש כללים מעט שונים.
אני לרוב לא רואה בטלוויזיה, אבל חג ואני לא בבית והטלוויזיה פתוחה. אז הנה השאלה במה הטלוויזיה החליטה להלחם?בילודה? ברווקות? בחיים עצמם? רותם אבוהב צועקת שילדים זה פח. עדי אשכנזי צועקת שילדים זה גיהנום. בין לבין פרסומות לסדרה בשם חיים של אבא, שאני לא יודע מה זה אבל בפרסומת אבות ששונאים את עצמם. אחרי זה המומחים מדברים על חתונה ממבט ראשון שאלוהים יודע מה התוכנית הזאת מלמדת אותי על העולם? וכולם נראים מפונקים, או עייפים, או משלים את עצמם. אז מה קורה? מה זה הרעל הזה נגד החיים עצמם? ואני עוד לא מדבר על החדשות, שאחרי כמה שעות אתה משוכנע שאנחנו חיים בדיסטופיה, והכול ב hdr מוגזם ובמסך גדול. אני לא מתפלא מהסטרס של אנשים והמחשבות הקיומיות שתוקפות אותם. תפקידה של הדרמה הוא למצוא פתרונות לחיים. לא לערער עליהם. הערוצים הם כמו ילד בריון בכיתה שמורט לכולם את העצבים. אם הייתי רווק או הורה צעיר הייתי היום נכנס לפאניקה. כי לא משנה לאן אתה מסתכל אומרים לך שאתה טועה, שהחיים עצמם הם טעות, ובמבחן של הבחירות אתה נידון להיכשל. הדתות מלמדות אותנו שהחיים הם סבל אבל ביכולתינו להתעלות מעליהם. בטלוויזיה רואים שה
אתמול קראתי במגזין נשיונל ג'אוגרפיק כתבה על ביולוגית החוקרת איך דובים בוחרים בית או משהו בסגנון. אבל הכתבה לא הייתה על דובים. היא הייתה על מה זה בית. הביולוגית מצאה את עצמה תקועה בבית בזמן המגפה והמחקר שהיא עשתה על איך אימא דובה בוחרת מקום לגדל את ילדיה התערבב עם היותה תקועה בבית. לגמתי את הכתבה בשלוק. בסופה מצאתי את עצמי מסתכל על הבית שלי. השולחן אוכל מלא בדברים, ניירות מחברות, שאריות של חפצים שלא מצאו מקום, בגדים על הרצפה. הכיור מלא. בקיצור בית של משפחה אנרגטית שחיה לה במדינת "אחר כך נמצא לזה מקום" ואז... ישבתי ובהיתי בבלגן ותהיתי לעצמי מה זה בית. עשרים דקות של בהייה בחלל הספיקו לי. קמתי ובמשך שעתיים ניקיתי את הבית. עכשיו אני מסתכל על הסדר ומודע שהבלגן יחזור. ואני יודע שלא אצליח לנקות אותו כל יום. ויהיו ימים כאלה וכאלה. כמו החיים שלי. אני מדמיין לצאת מהעיר, ומדמיין להישאר בדירה שלי לנצח. אני מדמיין לחיות מתחת לכיפת השמים ומדמיין מערה ואני שואל - האם הדובים היו רוצים לגור פה במקומי או שמא היו מסתובבים ומחפשים מקום אחר?
אני נלחם על תשומת הלב שלי. זו מלחמה קשה. הדרך היחידה שאני מצליח לא ליפול לרשתות החברתיות היא באמצעות ניווט מחדש של תשומת הלב שלי. עיסוק. אם אני לא עסוק עם מטרה מדויקת - כמו כתיבה, קריאה או למידה אני נופל לרשתות. האם זה הגיוני שאפסיד לרשתות החברתיות? כמובן. אני רק בן אדם אחד ושם אצלם במשרדים, מאות מטובי המוחות שכל עבודתם, כל מחייתם היא לנתח ולייעל את הדרך בה תשומת הלב שלנו תעבור אליהם. אז אני יכול להגיד שאני יכול לשלוט בזה ולנתב את את הזמן שלי. אבל זה קרב אבוד מראש. האם עלי להתנתק לגמרי? המחשבה הזו עולה לי בראש אבל גם היא אינה מציאותית. להתנתק לגמרי זה מרד חברתי. לדרוש מהסביבה שלי לשנות הרגלים שלמים של תקשורת, זו הצהרה פומבית של העלמות. אם כן מה עלי לעשות? האמת אני לא יודע. יש ימים שאני מצליח ויש ימים שאני מפסיד בקרב. הפתרון הוא למידה. אם אני לומד, אני מכוון מטרה. תשומת הלב שלי מלאה ואז אין לי צורך בהסחת דעת. עלי למלא את הדעת. עלי למצוא שאלה ולהיות מרוכז בה. מה קרה השבוע? יום שני. סיימתי לכתוב שלושה מחזות לבית ליסין. המחזות מבוססים סיפורים אמיתיים של קהל. זה היה אתגר מעניין. הוא לא
תגובות