יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר. הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי אותו. "תתחיל לקרוא ספרים" אמרתי לו "ספרים על משחק" "אתה יכול להמליץ לי על כמה טובים?" אמרתי לו שאני אכתוב על זה פוסט. אתחיל בסיפור - בתחילת שנת לימודי המשחק שלי קיבלתי רשימת מחזות ארוכה לקרוא ורשימה של מורים שצפויים ללמד אותי. לצד כל מורה נכתבה הטכניקה או המתודה שהוא צפוי ללמד אותי. אחד המורים עמד ללמד אותי את שיטת סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו. לימודי המשחק החלו. כל מורה הציג את עצמו בשיעור וכעבור יומיים נכנסתי לשיעור עם המורה שילמד אותי סטניסלבסקי. לא עברו עשר דקות והבנתי שהמורה מדבר מילים שאין לי יכולת להבין, זה היה כללי, זה היה באוויר, זו בעיקר הייתה דעתו על עולם המשחק. דבריו לא נראו לי קשורים לאבי תורת המשחק שחי לו ברוסיה לפני מאה שנה. המתנתי בסבלנות אולי אני אבין משהו בהמשך. אבל הדברים רק החמירו. התחלתי לשמוע משפטים כגון. "אתה לא יודע מה הפעולה שלך", "אתה משוטט על הבמה...
ניגשים אלי לא מעט תלמידים בשנה האחרונה ומדברים איתי על קומדיה. הם אומרים לי שאין להם כישרון לקומדיה. נכון, יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות אבל השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל מנין נובע הצחוק, מה גורם לו לצחוק, מה גורם לו להעריך קומדיה אחת ולבוז לקומדיה אחרת? ראשית כל צריך להתייחס לקומדיה כאל ז'אנר. כמו כל סיפור, לקומדיה יש כללים מאוד ברורים. ושחקן שמעוניין לפתח את הצד הקומי שבו נדרש למיומנויות שיאפשרו לו לשחק את הכללים של הז'אנר. מהו ז'אנר הקומדיה? נתחיל מכך שיש כמה וכמה סוגים של קומדיה שכל סוג שכזה יש את הכללים של עצמו. קומדיית נעורים. [אמריקן פאי] קמדיית אקשן. [השוטר מבברלי הילס, נשק קטלני.] קומדיית מצבים. [ חברים, סיינפלד] קומדיה בלשית [סרטי הפנתר הורוד.] קומדיה רומנטית [ נדודי שינה בסיאטל, ארבע חתונות ולויה, כשהארי פגש את סאלי.] קומדיה שחורה [אמריקן ביוטי] פארסה [ קומדית המיטות והבגידות: מחזותיו של ריי קוני,] סאטירה [ ד"ר סטריינג' לאב] פרודיה. [ האקדח מת מצחוק, אוסטין פאוורס] לכל אחד ואחד מהז'אנרים יש כללים מעט שונים....
אני בוחן לבבות ויודע לעד יסורי לבטים של שחקנים היוצרים יש מאין תן לי כוח לעמוד מול ההשפלות, העלבונות המלחמות והאנטריגות קנאה, רכילות, צרות עין זלזול החברה, אדישות הקהל, טמטום הביקורת צער חברך בזמן ניצחון, שמחה לאיד בזמן מפלה והשכחה הכללית הצפוייה לך בעתיד בתמורה לעבודתך ולהישגך. עכשיו עלה לבמה!
לא כולל הבלוג. כתבתי היום קרוב ל-5000 מילים. מה אני כותב? את המחשבות שלי. אני לא עוצר. אני מקליד במהירות. מקליד עם שגיאות. מדבר בקול רם. לא מתחשב בטעויות, לא מתחשב בהגיון. אני שואל שאלות במילים ועונה וכותב שברים של מחשבות ושברים של דיאלוג ושברים של שאלות ותשובות. למה לא ידעתי לעשות את זה לפני חודשיים? למה לא ידעתי לעשות את זה כשהייתי צעיר? למה אני לומד לסמוך עך עצמי רק עכשיו? לכל דבר יש את זמן שלו. זה הזמן של הגילוי הזה. נתקלתי בטעות בספר. “כותבים והמחברות שלהם.” ערכה אותו דיאנה ראב. הספר הזה הוציא אותי ממשבר הכתיבה שהיה לי בשבועות האחרונים. לא היה לי רצון לכתוב. נאלצתי להכריח את עצמי לכתוב. הכתיבה הפכה למטלה. אני לא יודע מה קרה. הרעיונות שלי התנגשו אחד בשני. לא ידעתי כבר מה טוב ומה לא טוב. כל הזמן קפצתי מדבר לדבר. אני כותב אבל זה לא אני. אני מחקה את עצמי. אני כותב בנדמה לי מחזה. כמו שחקן שמשחקק. המשבר עמוק. התחלתי לעשות מדיטציה כל יום. עד לאותו רגע הכתיבה הייתה המדיטציה שלי. נאצלתי להחליף אותה עברו ימים ולא כתבתי מילה. פה ושם הזזתי את העט. שכנעתי את עצמי שזה הכול...
אתמול קראתי במגזין נשיונל ג'אוגרפיק כתבה על ביולוגית החוקרת איך דובים בוחרים בית או משהו בסגנון. אבל הכתבה לא הייתה על דובים. היא הייתה על מה זה בית. הביולוגית מצאה את עצמה תקועה בבית בזמן המגפה והמחקר שהיא עשתה על איך אימא דובה בוחרת מקום לגדל את ילדיה התערבב עם היותה תקועה בבית. לגמתי את הכתבה בשלוק. בסופה מצאתי את עצמי מסתכל על הבית שלי. השולחן אוכל מלא בדברים, ניירות מחברות, שאריות של חפצים שלא מצאו מקום, בגדים על הרצפה. הכיור מלא. בקיצור בית של משפחה אנרגטית שחיה לה במדינת "אחר כך נמצא לזה מקום" ואז... ישבתי ובהיתי בבלגן ותהיתי לעצמי מה זה בית. עשרים דקות של בהייה בחלל הספיקו לי. קמתי ובמשך שעתיים ניקיתי את הבית. עכשיו אני מסתכל על הסדר ומודע שהבלגן יחזור. ואני יודע שלא אצליח לנקות אותו כל יום. ויהיו ימים כאלה וכאלה. כמו החיים שלי. אני מדמיין לצאת מהעיר, ומדמיין להישאר בדירה שלי לנצח. אני מדמיין לחיות מתחת לכיפת השמים ומדמיין מערה ואני שואל - האם הדובים היו רוצים לגור פה במקומי או שמא היו מסתובבים ומחפשים מקום אחר?
אני נלחם על תשומת הלב שלי. זו מלחמה קשה. הדרך היחידה שאני מצליח לא ליפול לרשתות החברתיות היא באמצעות ניווט מחדש של תשומת הלב שלי. עיסוק. אם אני לא עסוק עם מטרה מדויקת - כמו כתיבה, קריאה או למידה אני נופל לרשתות. האם זה הגיוני שאפסיד לרשתות החברתיות? כמובן. אני רק בן אדם אחד ושם אצלם במשרדים, מאות מטובי המוחות שכל עבודתם, כל מחייתם היא לנתח ולייעל את הדרך בה תשומת הלב שלנו תעבור אליהם. אז אני יכול להגיד שאני יכול לשלוט בזה ולנתב את את הזמן שלי. אבל זה קרב אבוד מראש. האם עלי להתנתק לגמרי? המחשבה הזו עולה לי בראש אבל גם היא אינה מציאותית. להתנתק לגמרי זה מרד חברתי. לדרוש מהסביבה שלי לשנות הרגלים שלמים של תקשורת, זו הצהרה פומבית של העלמות. אם כן מה עלי לעשות? האמת אני לא יודע. יש ימים שאני מצליח ויש ימים שאני מפסיד בקרב. הפתרון הוא למידה. אם אני לומד, אני מכוון מטרה. תשומת הלב שלי מלאה ואז אין לי צורך בהסחת דעת. עלי למלא את הדעת. עלי למצוא שאלה ולהיות מרוכז בה. מה קרה השבוע? יום שני. סיימתי לכתוב שלושה מחזות לבית ליסין. המחזות מבוססים סיפורים אמיתיים של קהל. זה היה א...
תגובות