יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר. הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי אותו. "תתחיל לקרוא ספרים" אמרתי לו "ספרים על משחק" "אתה יכול להמליץ לי על כמה טובים?" אמרתי לו שאני אכתוב על זה פוסט. אתחיל בסיפור - בתחילת שנת לימודי המשחק שלי קיבלתי רשימת מחזות ארוכה לקרוא ורשימה של מורים שצפויים ללמד אותי. לצד כל מורה נכתבה הטכניקה או המתודה שהוא צפוי ללמד אותי. אחד המורים עמד ללמד אותי את שיטת סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו. לימודי המשחק החלו. כל מורה הציג את עצמו בשיעור וכעבור יומיים נכנסתי לשיעור עם המורה שילמד אותי סטניסלבסקי. לא עברו עשר דקות והבנתי שהמורה מדבר מילים שאין לי יכולת להבין, זה היה כללי, זה היה באוויר, זו בעיקר הייתה דעתו על עולם המשחק. דבריו לא נראו לי קשורים לאבי תורת המשחק שחי לו ברוסיה לפני מאה שנה. המתנתי בסבלנות אולי אני אבין משהו בהמשך. אבל הדברים רק החמירו. התחלתי לשמוע משפטים כגון. "אתה לא יודע מה הפעולה שלך", "אתה משוטט על הבמה...
ניגשים אלי לא מעט תלמידים בשנה האחרונה ומדברים איתי על קומדיה. הם אומרים לי שאין להם כישרון לקומדיה. נכון, יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות אבל השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל מנין נובע הצחוק, מה גורם לו לצחוק, מה גורם לו להעריך קומדיה אחת ולבוז לקומדיה אחרת? ראשית כל צריך להתייחס לקומדיה כאל ז'אנר. כמו כל סיפור, לקומדיה יש כללים מאוד ברורים. ושחקן שמעוניין לפתח את הצד הקומי שבו נדרש למיומנויות שיאפשרו לו לשחק את הכללים של הז'אנר. מהו ז'אנר הקומדיה? נתחיל מכך שיש כמה וכמה סוגים של קומדיה שכל סוג שכזה יש את הכללים של עצמו. קומדיית נעורים. [אמריקן פאי] קמדיית אקשן. [השוטר מבברלי הילס, נשק קטלני.] קומדיית מצבים. [ חברים, סיינפלד] קומדיה בלשית [סרטי הפנתר הורוד.] קומדיה רומנטית [ נדודי שינה בסיאטל, ארבע חתונות ולויה, כשהארי פגש את סאלי.] קומדיה שחורה [אמריקן ביוטי] פארסה [ קומדית המיטות והבגידות: מחזותיו של ריי קוני,] סאטירה [ ד"ר סטריינג' לאב] פרודיה. [ האקדח מת מצחוק, אוסטין פאוורס] לכל אחד ואחד מהז'אנרים יש כללים מעט שונים....
סיימתי לקרוא שוב את המחזה כולם היו בניי מאת ארתור מילר ושוב נקרע לי הלב על משפחת קלר. ארתור מילר עבד על המחזה כשנתיים. מחזה אחר שלו נכשל בברודווי וירד לאחר כשש הצגות. מילר החליט שהוא יכתוב מחזה אחד נוסף וישקיע בו את כל כולו. אם הוא יכשל, הוא יעזוב לעד את המחזאות. המחזה כולם היו בניי היה להצלחה מאוד גדולה. המבקרים לעומת זאת טענו שהמחזה דחוס מדי. את הרעיון למחזה קרא בעיתון על איש שמכר חלקים פגומים לצבא בזמן המלחמה. כשראיינו אותו בניו יורק טיימס על צורת העבודה שלו, הוא אמר שהוא יושב לכתוב כל יום. ו-75 אחוז ממה שנכתב הולך לפח. הוא מעריך שהוא כותב כ2000 עמודים (מכונת כתיבה) למחזה אחד. כשבתו שאלה אותו איך הוא מתחיל לכתוב - מדמות או עלילה, הוא אמר אני מתחיל מבן אדם. אחת ההפקות האהובות עליו היא זו שעלתה בישראל כאשר חנה מרון שיחקה את קייט (האם) יצחק רבין אמר לו שהמחזה מאוד ישראלי. מחר אשב שוב לקרוא את מותו של סוכן.* *את הדראפט הראשון של המחזה מותו של סוכן הוא כתב בפחות משבוע.
הייתי בעיצומו של כתיבת דראפט ראשון למחזה חדש המבוסס על טריטמנט מפורט. הכתיבה הייתה תענוג וזרמה, ההספק היומי היה גדול ונתן לי תחושה טובה. הייתי משוכנע שבתוך כמה ימים ספורים אני מסיים אותו. אבל לדמויות היו תוכניות משלהן, הן יותר מגניבות מהטריטמנט שלי. ולכן ככל שהתקדמתי הייתי צריך לעדכן את הטריטמנט. ואז הגעתי לנקודה שבה נתקעתי. - זה לא שלא ידעתי איך להמשיך, את זה ידעתי. מה שתקע אותי הייתה ההבנה שאני לא מכיר את הדמויות מספיק טוב. יומיים הסתובבתי עם תחושה מסריחה. איך לומדים להכיר את הדמויות? יכולתי כמובן לכתוב עליהן ולהמציא כל מיני דברים, אבל זה לא בהכרח יהיה קשור לסיפור. לאחר מחשבה הבנתי שאני צריך לעשות אימפרוביזציות איתן. כלומר להתנהג אליהם כאילו היו שחקנים. לתת להם לדבר, לא למנוע מהם דבר ולפעול. לצאת איתם לשתות, לדבר איתם על הסצנות, על לאן זה הולך, מה הם חושבים, מה יוציא אותם טוב. זה משעשע אבל אני בנקודה שאני מוצא את עצמי עושה חזרות עם שחקנים שנמצאים בתוך הראש שלי. עד שלבסוף אשמע את ההצגה שארצה לראות. איבסן אמר שהוא מתחיל לכתוב מחזה לאחר שבילה חודש עם הדמויות. בצעירותי לא הבנת...
מורה, מחזאי, במאי, דרמטורג וחוקר תאטרון. מלמד את שיטת יאט/לאבאן (ניתוח דפוסי התנהגות דרך פסיכולוגיה של תנועה) בארץ ובחו"ל בסדנאות פרטיות. מורה לניתוח טקסט בסטודיו לאומניות התאטרון מיסודו של יורם לווינשטיין מנהל פרויקט 14/48 בישראל - פרויקט התאטרון המהיר בעולם. ביים את "Miracolo" מחזה הבנוי כולו על השיטה שעלה ב-Piccolo Teatro, מילאנו, איטליה במסגרת פסטיבל Masterclass. ואת ההצגה "חיים אחרים" שהופיעה בין השאר באיטליה, הודו וארצות הברית וזכתה בפרסים רבים. בין עבודותיו: יאק אומר מו, בילי רגל עקומה, נוף ילדות, גלנגרי גלן רוס ועוד. כתיבה: בינתיים ימשיך להיות פה קר, יאק אומר מו, חיים אחרים, תגרה, שוקולדה.
לפני יומיים קראתי את המערכה השניה של 'המחכה לאהבה' ומצאתי שאני אוהב אותה ולא רוצה לאבד אותה. (החלטנו להוריד אותה ולכתוב מערכה חדשה) עשיתי קופי פייסט למסמך חדש. אם אשנה את הדמויות ואשכתב אותו עשוי לצאת ממנו מחזה יפה. במשך יומיים עבדתי על מחזה הזה. קראתי לו 'מוכר השוקולד וזוג האוהבים'. זה יהיה נחמד, חשבתי לעצמי, שיהיו לי שלושה מחזות שונים שמתעסקים באותו נושא ובאותו מקום - תחנת רכבת. פתחתי תיקייה חדשה ונתתי לה שם - סיפורי התחנה. ואז זה קרה. הבנתי שבמקום להרחיב את המחזה הקצר למחזה ארוך, אכתוב שלושה סיפורים על מקום אחד. שלושה סיפורי אהבה שמתרחשים בתחנה. לפעמים שם של מחזה יכול לסדר לך את כל המחשבה. הסופר ר.ל. סטיין אומר שהוא קודם כל נותן שם ועל בסיסו כותב את הספר. התכתבתי עם תום ווליניץ הוא חשב שזה רעיון טוב. שלושה שחקנים ופסנתרן ישחקו שלושה סיפורי אהבה מוזרים. באותו רגע הרגשתי איך כל הקושי נעלם. הצלחתי לשמוע שוב את המוזיקה של המחזה. אני יכול לראות איזו הצגה זו תהיה. התרווחתי על הכיסא וחייכתי. אני רואה את הסוף. בסוף המחזה הקצר של 'המחכה לאהבה' הדמויות משתנות...
תגובות