יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר. הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי אותו. "תתחיל לקרוא ספרים" אמרתי לו "ספרים על משחק" "אתה יכול להמליץ לי על כמה טובים?" אמרתי לו שאני אכתוב על זה פוסט. אתחיל בסיפור - בתחילת שנת לימודי המשחק שלי קיבלתי רשימת מחזות ארוכה לקרוא ורשימה של מורים שצפויים ללמד אותי. לצד כל מורה נכתבה הטכניקה או המתודה שהוא צפוי ללמד אותי. אחד המורים עמד ללמד אותי את שיטת סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו. לימודי המשחק החלו. כל מורה הציג את עצמו בשיעור וכעבור יומיים נכנסתי לשיעור עם המורה שילמד אותי סטניסלבסקי. לא עברו עשר דקות והבנתי שהמורה מדבר מילים שאין לי יכולת להבין, זה היה כללי, זה היה באוויר, זו בעיקר הייתה דעתו על עולם המשחק. דבריו לא נראו לי קשורים לאבי תורת המשחק שחי לו ברוסיה לפני מאה שנה. המתנתי בסבלנות אולי אני אבין משהו בהמשך. אבל הדברים רק החמירו. התחלתי לשמוע משפטים כגון. "אתה לא יודע מה הפעולה שלך", "אתה משוטט על הבמה...
אני בוחן לבבות ויודע לעד יסורי לבטים של שחקנים היוצרים יש מאין תן לי כוח לעמוד מול ההשפלות, העלבונות המלחמות והאנטריגות קנאה, רכילות, צרות עין זלזול החברה, אדישות הקהל, טמטום הביקורת צער חברך בזמן ניצחון, שמחה לאיד בזמן מפלה והשכחה הכללית הצפוייה לך בעתיד בתמורה לעבודתך ולהישגך. עכשיו עלה לבמה!
ישנתי מוזר, נרדמתי על הספה תוך כדי קריאה. בבוקר התעוררתי מוקדם. ניסיתי לגנוב כמה שיותר דקות שינה, אבל רעשי הזום שבקעו מהמחשב של בתי עקרו אותי מכבלי השינה. אני פותח כל בוקר בשגרה זהה. אני קם, מכין לי קפה ומתיישב לקרוא ספר בין חצי שעה לשעה. אני מקיים את השגרה הזאת כבר כמה שנים. בדרך לסטודיו האזנתי לספר של ג'ודי פיקו " צעד קטן גדול". הספר הזה מאוד מרשים. זמן ארוך בחיי לא אהבתי לקרוא ספרות מסחרית שנכתבת על ידי נשים. יש מעט מאוד סופרות שאני נהנה לקרוא. אורלי קסטל בלום היא אחת האהובות עלי, במיוחד דולי סיטי. לאחרונה התחלתי לקרוא ספרים של כמה סופרות - נורה רוברטס, ג'ודי פיקו ועוד (שאני לא זוכר את שמן). כמחזאי הרבה יורת טוב לקרוא סופרות מסופרים במיוחד בתחום המסחרי. גברים כותבים על חטיפות, היעלמויות, ואילו הנשים כותבות גם על כל אלו אבל מקום אחר. ממקום יותר ריאליסטי. הן משקיעות יותר עומק ברגש ובדמויות עצמן. לי כמחזאי זה ממש מתנה. לכן התחלתי גם לשוטט לז'אנרים פחות שגרתיים בקריאה שלי. אני לא מכריח את עצמי לסיים ספרים אבל יש סופרות שמצליחות בעזרת מילים לשאוב אותי פנימה עמוק. ...
לאחרונה אני מסיים כל מיני החלטות שקשורות ליכולת שלי לכתוב. רוב ההחלטות מבוססות על סדר וחלוקה נכונה של עבודה. לדוגמה: להתארגן כדי לכתוב. כשאני מלמד או מביים אני מתלבש לאירוע. לפחות משתדל. מאגן את התיקף מתלבש בהתאם מכי את השיעור בראש ויוצא לעבודה. החלטתי שגם שאני עובד מהבית אני עושה את אותו הדבר. אני מתלבש, מארגן את שולחן העבודה מחדש. מתלבש לאירוע (גם אם זה חולצה ומכנסיים קצרים) ויוצא לעבוד. כשזה קורה אני מצליח להיות יותר מרוכז. לפעמים יש לי ימים שהכל מאוד ברור ואני לא צריך את זה אבל לרוב אני צריך ללכת לעבודה.
אתחיל בסיפור (ייתכן אמיתי, ייתכן אגדה אבל עדיין סיפור טוב) -לאחר סיום לימודי המשחק שלו, סר איאן מק'קלן מצא עצמו משחק במספר הצגות וסרטים. אבל חלומו היה לשחק את 'המלט'. היות ולא היה בנמצא במאי או מנהל אומנותי שייתן לו את התפקיד, החליט ליזום זאת בעצמו. הוא ארגן כמה מחבריו השחקנים והזמין אותם לעבוד איתו על המחזה המלט כשהוא בתפקיד הראשי. לאחר שהתגבשה קבוצת שחקנים, הם פרסמו מודעה בעיתון שקבוצת שחקנים מקיימים אודישנים לבמאים. עד מהרה מצאו קבוצת השחקנים הנ"ל, במאי צעיר שנראה להם מתאים והחלו בעבודה ללא כסף ממקור חיצוני. כלומר הם עצמם השקיעו את כספם הדל בשביל צרכי ההפקה. לבסוף עלתה ההצגה, נחלה הצלחה, ומרבית השחקנים כולל הבמאי מצאו עבודה בתאטרון זה או אחר. כשחלקם הגדול הגיע לרויאל שייקספיר קומפני. ייתכן שקבוצה זו היא הרויאל שייקספיר קומפני. זה סיפור שאני בד"כ מספר, אני לא יודע מהיכן הוא והאם יש בו אמת. גיליתי שהרבה מזיכרונות הילדות שלי מעולם לא קרו והם יציר הדמיון שלי. אבל אין זה משנה. השורה התחתונה ברורה. הרבה שחקנים יוצאים מבית ספר למשחק כל שנה ורק...
אני לרוב לא רואה בטלוויזיה, אבל חג ואני לא בבית והטלוויזיה פתוחה. אז הנה השאלה במה הטלוויזיה החליטה להלחם?בילודה? ברווקות? בחיים עצמם? רותם אבוהב צועקת שילדים זה פח. עדי אשכנזי צועקת שילדים זה גיהנום. בין לבין פרסומות לסדרה בשם חיים של אבא, שאני לא יודע מה זה אבל בפרסומת אבות ששונאים את עצמם. אחרי זה המומחים מדברים על חתונה ממבט ראשון שאלוהים יודע מה התוכנית הזאת מלמדת אותי על העולם? וכולם נראים מפונקים, או עייפים, או משלים את עצמם. אז מה קורה? מה זה הרעל הזה נגד החיים עצמם? ואני עוד לא מדבר על החדשות, שאחרי כמה שעות אתה משוכנע שאנחנו חיים בדיסטופיה, והכול ב hdr מוגזם ובמסך גדול. אני לא מתפלא מהסטרס של אנשים והמחשבות הקיומיות שתוקפות אותם. תפקידה של הדרמה הוא למצוא פתרונות לחיים. לא לערער עליהם. הערוצים הם כמו ילד בריון בכיתה שמורט לכולם את העצבים. אם הייתי רווק או הורה צעיר הייתי היום נכנס לפאניקה. כי לא משנה לאן אתה מסתכל אומרים לך שאתה טועה, שהחיים עצמם הם טעות, ובמבחן של הבחירות אתה נידון להיכשל. הדתות מלמדות אותנו שהחיים הם סבל אבל ביכולתינו להתעלות מע...
תגובות