תגרה - מחזה פרי עטי בקריאה מבויימת

-
השתתף בפסטיבל 'צו קריאה 4' צוותא.
בימוי: רן שחף
משתתפים:
רוברט הניג, לירית בלבן, רותי לנדאו, יובל ינאי, אורי יניב, ושראל פיטרמן.

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תפילת השחקן

-
תמונה
אני בוחן לבבות ויודע לעד יסורי לבטים של שחקנים היוצרים יש מאין תן לי כוח לעמוד מול ההשפלות, העלבונות המלחמות והאנטריגות קנאה, רכילות, צרות עין זלזול החברה, אדישות הקהל, טמטום הביקורת צער חברך בזמן ניצחון, שמחה לאיד בזמן מפלה והשכחה הכללית הצפוייה לך בעתיד בתמורה לעבודתך ולהישגך. עכשיו עלה לבמה!
המשך לקרוא

מה אני אמור לדעת עכשיו - מלחמה על תשומת לב (2)

-
תמונה
      אם אני לא יודע מה קורה אז אני מנותק? ואם אני מנותק אז אני לא מוסרי? את השאלות אני שואל את עצמי במלחמה שלי על תשומת הלב שלי. אני מנסה לתת ליום שלי כמה שיותר משמעות ולכן אני קורא הרבה על הסחות דעת והמקום של הרשתות החברתיות ביום-יום שלנו. כתבתי כבר על כך שאני לא יכול לנצח את כל המוחות שמנתבים את הרשתות. עכשיו אני מתייחס לפן המוסרי של לא לדעת מה קורה.      פעם כל החדשות היו חדשות ישנות. כאשר אדם היה שומע חדשה המקור שלה היה מן העבר. המרחק הפיזי היה גורם משמעותי, ככל שהיית רחוק יותר מהאירוע כך החדשה הייתה מגיעה באיחור רב יותר. מה שאומר שאדם היה מושפע אך ורק מהיום שלו. אנשים חוו את היום שלהם במלואו.       במאמר של ל.מ. סקאסאס הוא כותב ״אתה לעולם לא יודע באיזה חדשות תיתקל ואיך זה יערער לך את שארית היום.״ אם פעם הייתי הולך לאירוע משמח וכל היום שלי היה מושקע ביום הזה, היום זה לא ככה. היום אנחנו הולכים לאירועים שמחים עם החדשות שלנו ושל החברים שלנו, צרותינו, וגם צרותיהם של אחרים, גם מעבר לגבולות ארצנו. אני סוחב עם עצמי  כמות מידע שאני לא...
המשך לקרוא

כולם היו בני

-
תמונה
סיימתי לקרוא שוב את המחזה כולם היו בניי מאת ארתור מילר ושוב נקרע לי הלב על משפחת קלר. ארתור מילר  עבד על המחזה  כשנתיים.  מחזה אחר שלו נכשל בברודווי וירד לאחר כשש הצגות. מילר החליט שהוא יכתוב  מחזה אחד נוסף וישקיע בו את כל כולו. אם הוא יכשל, הוא יעזוב לעד את המחזאות. המחזה כולם היו בניי  היה להצלחה מאוד גדולה. המבקרים לעומת זאת טענו שהמחזה דחוס מדי.   את הרעיון למחזה קרא בעיתון על איש שמכר חלקים פגומים לצבא בזמן המלחמה.  כשראיינו אותו בניו יורק טיימס על  צורת העבודה שלו, הוא אמר שהוא יושב לכתוב כל יום. ו-75 אחוז ממה שנכתב הולך לפח.  הוא מעריך שהוא כותב כ2000 עמודים (מכונת כתיבה) למחזה אחד. כשבתו שאלה אותו איך הוא מתחיל לכתוב - מדמות או עלילה, הוא אמר אני מתחיל מבן אדם. אחת ההפקות האהובות עליו היא זו שעלתה בישראל כאשר חנה מרון שיחקה את קייט (האם) יצחק רבין אמר לו שהמחזה מאוד ישראלי.  מחר אשב שוב לקרוא את מותו של סוכן.* *את הדראפט הראשון של המחזה מותו של סוכן  הוא כתב בפחות משבוע.
המשך לקרוא

מיומנו של מחזאי בפאניקה.

-
תמונה
עוד מעט עולה ההפקה שלי "בינתיים ימשיך להיות פה קר". אני בכובעים של המחזאי והבמאי.   אנחנו עולים ב-28 בינואר. המחזה עדיין עובר שינויים. בינתיים אני מפרק ומפזר את התסכול והלחץ על סטטוסים בפייסבוק ובבלוג. החלטתי לאגד אותם לרשומה אחת כדי ליצור סדר בכל הכאוס מסביבי.   "לביים מחזה שכתבת זה כמו:1. לעוף כשאתה רוצה לישון. 2. לשחות בתוך שעון חול. 3 לחלום בזמן בישול ביצה. אבדן הזהות בין הבמאי למחזאי. סכיזופרניה. אני אחד ואני שניים. אנשים לומדים מילים שאתה כתבת, הולכים לאן שאתה מבקש. אם יש אלוהים אז הוא לפט דה בילדינג. "לא מצליח לכתוב!!! המחזה עולה עוד שלושה שבועות!!! וחסרות לי שלוש סצנות. ובנוסף הבמאי לוחץ עלי לשכתב (הבמאי זה אני). ואני יושב מול מסך המחשב ורואה את הקו הארור הזה מהבהב לי בוורד ומרוב תסכול הכנתי מרק שעועית אדומה וזה בכלל סימן למצוקה כשאני מתחיל לבשל! (מיומנו של מחזאי בפאניקה) נ.ב. לשחקנים שלי, אנא התעלמו מהסטטוס הזה." "סליחה אני מוחה! כבמאי לא ייתכן שתהיה כאן השפלה של אומנות הבימוי. זה שהמחזאי לא מבין את האחריות המוטלת עליו, ולא יכול לספק משהו...
המשך לקרוא

אין משמעות לכלום - סטניסלבסקי

-
תמונה
בתחילת המאה העשרים הייתה נטייה רווחת בתאטרון שמשחק הוא דבר חיצוני, מלא בעצמו, לעתים על סף השירה. גם איכות המשחק במחזאות הריאליסטית (איבסן, סטרינברג) הייתה חיצונית ומלאה גינונים ומניירות. הבעיה הלכה והעמיקה במיוחד בתאטרון העממי/בידורי של אותם הימים. צורת משחק הייתה וולגרית צעקנית וסטראוטיפית. תאטרון שבו נאמרו לא רק דברי זימה אלא גם מסרים פוליטיים נגד הממשל. תאטרון זה היה אסור ברוסיה של תחילת המאה העשרים, הצנזורה של המשטר הקומוניסטי לא אפשרה לתאטרון שכזה להתקיים. היות וצנזורה ואמנות לא הולכים ביחד סופרים ומחזאים רבים ברוסיה מצאו דרכים עקיפות להביע את עצמם ולקבל אישור מהצנזורה. השאלה המרכזית שנשאלו לגבי יצירתם היא "מה המשמעות של מה שכתבתם?" התשובה הנכונה הייתה "אין משמעות!". צ'כוב, מגדולי המחזאים כתב לחוקי הצנזורה. לא עוד אנשים מרדניים, גיבורים שנלחמים באויב אכזר, אלא אנשים שנלחמים בעצמם. פעולותיהם לכאורה נראות כחסרות משמעות. הרהורי הלב, מחשבותיו של האדם הרוסי. הצנזורה אישרה. סטניסלבסקי, במאי ושחקן, הכיר בחומר, זיהה את הפוטנציאל הגלום בו ולקח על עצמו את מלאכת הבימו...
המשך לקרוא