25 באוגוסט 2018

ניים דרופ - כשהאלים החליטו לרדת ולשחק עם בני האדם הם יצרו את הפרפורמנס.


הייתי ב'ניים דרופ' של ג'ייסון דנינו הולט. אני לא כותב ביקורות על הצגה אלא משתדל להגיב אליהן מתוך מחשבות שעולות לי כשאני צופה בהן. אני מעריך כל אומן שמעלה יצירה. אני מנסה להבין את המשמעויות, את הבחירות, את תהליך החשיבה. זה לא עניין של טעם.  אם היית הולך רק למקומות שאני אוהב אז אני מניח שלא הייתי מתקדם ומתפתח. מאז שהפסקתי לשאול את עצמי 'אם אני אוהב?' התחלתי להיות מעורב ביצירה, בבחירות שלה,  אני הופך להיות חלק ממנה. בגלל זה אני מביא איתי פנקס ועט.  מבחינתי יצירה טובה היא יצירה שמעוררת אותי לתגובה. לערב של מחשבה.

בדרך הבייתה על האופניים אלו המחשבות שעלו לי.




התיאטרון בתחילת דרכו היה פולחן, היה לו קשר לדת, קשר לאלים. הטרגדיות הגדולות נגמרות בסוף טוב -  האדם חטא ולכן הוא ישלם. צדק האלים ניצח. הנבואות התגשמו. אדיפוס, יאסון, אנטיגונה, קראון, כל החבורה שילמה מחיר.

קרל גוסטב יונג דיבר על האל שבתוכנו. על כך שהאלים אינם בשמיים. הם בחלומות, במחלות, ביצר וכן הלאה. ככל שהתיאטרון התרחק מהדת, והתרחק מהאלים, הוא מצא את האלים בתוך עצמו. התיאטרון התחיל מדמויות מיתולוגיות, עבר למלכים, אנשים אמידים, מעמד הפועלים קבצנים, ולבסוף הגיע לאומנות הפרפורמנס -  בו אדם מציג את עצמו.

המחשבה שנסעתי איתה היא כאשר אדם מציג את עצמו, את סיפורו, ומייצר פולחן אומנותי ל'עצמי', בכך הוא הופך  את עצמו לאל. העצמי יורד אל בני האדם. אני כקהל הייתי האנשים - שאר המציגים היו האלים. המספרים לנו, בני התמותה, את חטאיהם. אבל בדומה לאלים, הם אינם משלמים מחיר. הם צבעוניים, וולגאריים,  רגשיים. המופע היה דיוניסי לחלוטין. הוא היה פולחן, טקס, שאומר "אני זה מספיק".

הפרפורמנס הפך להיות לטעמי לסוג תיאטרון שמייחד את הפרפורמר. תיאטרון שאומר 'אני מיוחד כמו כולם.' חגיגת הרס עצמי. האלים מנסים לתקשר עם בני אדם, מנסים להוכיח שמותר לחטוא, שבסוף הכול בסדר.  כמו שנאמר כמה פעמים בהצגה "... אבל עכשיו הכול באמת בסדר..." העיקר שאנחנו מרימים, העיקר שאנחנו חוגגים. סמים, זיונים, פרידות, מגדר, זהו העולם הכאוטי של האלים.

כשנכנסו לאולם הקטן, היה נדמה שאנו נכנסים למועדון אפל, מוזיקה מחרישת אוזניים. ומיה לנדסמן על המקרופון, כמו שאמאנית מנסה לתקשר עם 'אל ההרמות.' כשהתבוננתי בה חשבתי על 'נחמנים מאומנים' ככל שהם מנסים לפזר שמחה, ככל שהקפיצה שלהם יותר גבוהה ככה נמדדת כמות העצבות בגוף.

יש משפט עתיק שאומר שהשירה, (שמקורה בתפילה) נועדה לאלים. וסיפורים נועדו לאנשים. התיאטרון הוא פולחן המשלב שירה וסיפור ולכן הוא גשר המחבר בין האנשים לאלים. אני בכוונה מתייחס לאלים ולא אלוהים. כי התיאטרון מבחינתי מקורו באלים היוונים. אלים היו יורדים להסתובב בין בני האדם. . הם היו אלימים, וולגריים, בעלי הרס עצמי. לא ירדו בזוגות. הם שכבו, שתו, אכלו. התנהגו בצורות מאוד ראוותניות. הערכים של בני האדם לא חלו עליהם אני חושב כי לא היה להם פחד מוות.

בטרגדיות, ובכלל יש משקל למילים, יש תיאום, יש מקצב, יש הרחקה. בפרפורמנס הרבה פעמים אין. המופע לא היה מאולתר. הוא היה מאורגן.  אבל לשחקנים היה מרחב תמרון לאלתור. הטקסט עצמו, היה מאוד אישי, הוא לא היה מאורגן כשירה ולכן לא הייתה פנייה לאלים. מלבד שלושה קטעים שבאמת שרו. קטעים שנשאבתי אליהם מתוך הצורך שלי לראות בני אדם ולא אלים.

הסיפורים היו עובדות פשוטות, יומיומיות, הרסניות, כואבות. אם להתייחס לכתיבה של הסיפורים, רוב הסיפורים נגעו בחולשה של הפרפורמרים. כיצד הם עצמם פוגעים בעצמם. פחות כיצד החולשה שלהם פוגעת באחרים. זה מסוכן באומנות הסיפור. קשה יותר להזדהות עם דמויות שאינן פוגעות בסביבה שלהן. כי הסביבה זה הקהל. אני הקהל, אני לא בגיל של החברה האלה, לא חי כמוהם, הם לא חלק ממני כשהן סגורים בתוך התרבות של עצמם. ולכן כאשר הסיפורים נגעו בהורים - התחברתי -- אני ההורים. או אני הילדים. פשוט כי ישלי מקום לשים את עצמי ביחס למישהו אחר. כאשר הסיפור  התמקד ב'אני' - לא יכולתי להזדהות. כאשר הסיפור התמקד 'אני מול הסביבה' נפתח לי צוהר להזדהות. האלים לא מעניינים אלא אם הם בהשוואה אחד לשני או יותר מכך לבני האדם.

בסוף ההצגה המוזיקה התרוממה והפרפורמרים הציעו לקהל להצטרף אליהם לריקוד. חלק מהאנשים עלו. זה העלה לי כל מיני שאלות. עד כה הייתי מופרד מהפרפורמרים. הייתה לי זכות רק לראות אותם. עכשיו אני אמור לפרוץ גבולות ולהיות חלק מהם. אני לא יודע מה לעשות עם החופש הזה. האם האלים הפכו לבני האדם ובכך העניקו לי זכות להצטרף אליהם? האם האלים אומרים לי "כל אחד מאיתנו הוא אל 'בוא תחגוג'?" אם ההצגה כאוטית, למה הקהל יושב מסודר? למה אנחנו לא מפוזרים בחדר?

אני קהל שרוצה לפנות לאלים. מבחינתי - הם האלים בשמיים ולא מולי. האלים יצרו עולם כאוטי שאני כבן אדם לא  יודע להתמודד איתו. העולם שבו אני חי זו המציאות ואני זועק לשמיים. מצד שני יש קהל הפוך, שטוען שהאלים בינינו, שהאלים בתוכנו, בחלומות, ביצרים, שאנחנו האלים. אני חושב שזה קשור לצורך של הקהל - מה הוא רוצה שהוא בא לתיאטרון.

זו הייתה הצגה דמוקרטית, יכולתי לבחור ממה להנות, במה לבהות. לאיזה סיפור להתחבר.  הם היו כנים, לא מתנצלים, ומלאי אהבה וכבוד. 



אני אוהב שג'ייסון מרחיב את מושג התיאטרון. אני אוהב שהוא חוקר את האלים ביחס לבני האדם. אני אוהב שזה לא מתפשר, ולא מתנצל, ומלא באהבה עצמית ומלא באיפור. שכרות ה'אני' - פולחן ה'מיוחד'.  להכול יש מקום בתיאטרון. הכול נכון, גם לאלים מותר לחגוג, וגם לבני האדם. בסופו של יום אני צריך לבחור לאיזה חגיגה אני נכנס. אני אוהב ללכת לכל המועדונים.

תודה על ההזמנה ג'ייסון. הענקת לי ערב מלא במחשבות קיומיות.  

אין תגובות: