נלחם במחזה, מלנכוליה, שירה זה צורך, לייצר מרווח של דעיכה, ולהרדם על הספה.



אני מוצא עצמי את נלחם במחזה 'המחכה לאהבה'. אני מחפש נקודות השראה. אני קורא המון מחזות, אתמול קראתי את מירנדולינה של גולדוני, נזכרתי כמה המחזה הזה פשוט ויעיל. קראתי את סוף משחק של בקט ונזכרתי כמה המחזה הזה נהדר. אני מחפש אצל המורים האלה נקודות מפתח, שואל את עצמי מה הם היו עושים. קראתי הרצאה של פאולה ווגל - אנשים לא מכירים אותה אבל היא המורה למחזאות הכי טובה שנתקלתי בה בארצות הברית. מעולם לא נפגשתי איתה. אבל אני אוסף חומרים שלה, מחזות מאמרים, הרצאות. היא הייתה המורה של שרה רוהל. היא אישה מדהימה והיחס שלה לתיאטרון תמיד נותן לי כוח לשבת ולכתוב. השנה עולה בקאמרי מחזה שהיא כתבה INDICENT (מעשיה מגונה) - המחזה הזה לא משקף אותה ואת הכתיבה שלה. אבל לפעמים אלה לא המחזות שהופכות אדם למורה נפלא אלא היחס שלו לעולם התיאטרון.


כל היום התנגנה ברקע מוזיקה של BACH. בבית נוצרה אווירה מלנכולית. אני אוהב מלנכוליה. זה שמיכת פוך של ייאוש יצירתי. הוא נעים, הוא מלטף אותי. הוא מכעיס אותי. והדלק של הכתיבה שלי הוא כעס וייאוש. אולי בגלל זה חזרתי לבקט. רכשתי ספר חדש שאני אתחיל היום לקרוא. THE SENSE OF THE END של פרנק קרמודה. ספר החוקר את תחושת הסוף ביצירות ספרות.

אני חושב על שירה לא מעט. קורא שירים של מארק סטרנד. הוא המשורר האהוב עלי. אין לי הרבה משוררים שאני אוהב, אני גם לא קורא הרבה שירה. שירה זה צורך. וייתכן שאני מקבל אותה מכל המחזות שאני קורא.

שלחתי הודעה לתום ווליניץ שאני אבוד. הוא שלח לי סיכום מהיר של הנקודות שדיברנו עליהם. כתבתי לו בחזרה שאכתוב לזה סקיצות.   כתבתי רעיונות לפעולות במחזה. דילגתי לאמצע שלו. זה טריק שאני עושה הרבה פעמים פשוט מדלג לאמצע הדיאלוג. לא שואל את עצמי איך אני אגיע לשם פשוט קופץ. אני אשבור את הראש אחר כך. המחזה מתעסק באהבה. ואם אני רוצה לכתוב על החמקנות של האהבה אסור לי לכתוב על החמקנות של אהבה. אני צריך למצוא דברים אחרים לכתוב עליהם. המחזה 'סוף משחק' של בקט הוא נפלא בעיני ביכולות שלו לזגזג בין פעולות. חוסר ההגיון בין הדברים מייצר מרווח של דעיכה. והמון פעולות פיזיות - תביא, תיקח. תעשה. והדמויות לא מסרבות. זה נותן את התחושה של הסוף. ככל שאני יותר ויותר קורא מחזות אני נשאב להוראות הבימוי.



הצלחתי לכתוב  שלושה דפים של מהלך בין הדמויות. אני אפילו לא יודע אם המהלך הזה טוב. אבל כרגע הוא העוגן היחיד שיש לי. הוא גם לא הגיוני. וזה החלק שאני מחבב. הוא מוזר, הוא גחמני אבל יש פעולה ברורה וקונפליקט ברור. התוצאות שלו במחזה מובילות אותי לשאלות שלא חשבתי עליהן ואני אצטרך לתת עליהן תשובות.

לפני שלוש שנים הייתי בן אדם אחר. כתבתי את זה מתוך מי שהייתי אז. היום יש לי מחשבות חדשות. מוזיקה אחרת מתנגנת לי בראש. אני מרגיש כאילו פתחתי אלבום תמונות מסתכל על מי שהייתי ומנסה להבין מי אני היום. אני לא נהנה מהכתיבה, אבל ממתי הנאה קשורה למשהו. זאת העבודה שלי. אז אני יושב מול המחשב ומתקדם. חופר בורות. אולי אמצע רמזים. החידוש יבוא מהריקבון. הרי בסוף תהיה תחושה של ניצחון אני רק צריך להגיע אליה. יש דד ליין. יש פרטנרים שמאמינים בחומר ובי. צריך להפריד את המחשבות מהעשייה.

בלילה נרדמתי על הספה תוך כדי צפייה בסרט דקומנטרי על בקט. הסרט היה איטי ונרדמתי לקראת הסוף. ישנתי ממש טוב. זה היה סיפור לפני השינה נהדר. אני אוהב להרדם תוך כדי קריאה, או צפייה בסרט, או בזמן שאני שומע מוזיקה.  השינה שלי תמיד יותר טובה. כשאני הולך לישון עם מחשבות, השינה שלי מבולבלת - המוח שלי מנסה לעשות סדר.   

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ניים דרופ - כשהאלים החליטו לרדת ולשחק עם בני האדם הם יצרו את הפרפורמנס.

מוקדש לשחקן אחד

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים

נשים בצמרת (מחזה תגובה)

למה אנחנו שוכחים לשחק?

מלחמה על תשומת לב