יומן כתיבה 27-28.1

ישנתי מוזר, נרדמתי על הספה תוך כדי קריאה. בבוקר התעוררתי מוקדם. ניסיתי לגנוב כמה שיותר דקות שינה, אבל רעשי הזום שבקעו מהמחשב של בתי עקרו אותי מכבלי השינה.

אני פותח כל בוקר בשגרה זהה. אני קם, מכין לי קפה ומתיישב לקרוא ספר בין חצי שעה לשעה. אני מקיים את השגרה הזאת כבר כמה שנים.  בדרך לסטודיו האזנתי לספר של ג'ודי פיקו " צעד קטן גדול". הספר הזה מאוד מרשים. זמן ארוך בחיי לא אהבתי לקרוא ספרות מסחרית שנכתבת על ידי נשים. יש מעט מאוד סופרות שאני נהנה לקרוא. אורלי קסטל בלום היא אחת האהובות עלי, במיוחד דולי סיטי. לאחרונה התחלתי לקרוא ספרים של כמה סופרות - נורה רוברטס, ג'ודי פיקו ועוד (שאני לא זוכר את שמן). כמחזאי הרבה יורת טוב לקרוא סופרות מסופרים במיוחד בתחום המסחרי. גברים כותבים על חטיפות, היעלמויות, ואילו הנשים כותבות גם על כל אלו אבל מקום אחר. ממקום יותר ריאליסטי. הן משקיעות יותר עומק ברגש ובדמויות עצמן. לי כמחזאי זה ממש מתנה. לכן התחלתי גם לשוטט לז'אנרים פחות שגרתיים בקריאה שלי. אני לא מכריח את עצמי לסיים ספרים אבל יש סופרות שמצליחות בעזרת מילים לשאוב אותי פנימה עמוק. 


בשעה 12 לאחר שעשיתי סידורים כאלו ואחרים, התיישבתי לכתוב. לעבוד על המחזה שמטריד את מנוחתי. פיתחתי עם המחזה הזה מערכת יחסים מאוד מעניינת. אני כל הזמן ניגש אליו ממקום אחר, כותב סצנות ואת רובן זורק. הכנתי קובץ בתוכנה שאני עובד איתה SCRIVINER שאפשר לאגד בה את כל המסמכים ביחד. אלוהים שישמור אותי כמה ניסיונות עשיתי למחזה הזה. אני לא מוטרד. יותר נכון, הייתי מוטרד כבר עברתי איתו שלבים רבים. הייתה תקופה ששנאתי אותו ועשיתי הכול כדי לא לכתוב אותו. ואז ישבתי וביומיים כתבתי עשרת אלפים מילים. ואז זרקתי והתחלתי מחדש ושוב זרקתי וחזרתי למה שכתבתי. וערכתי ושיניתי עד שהיום אני פשוט רגיל לכתוב ממנו כל הזמן עוד. אני עדיין בחיפוש למרות שהדד ליין המקורי חלף מזמן. אני מבין כבר שמה זה משנה, מה אני אכתוב, אני פשוט אכתוב ונראה איזה סצנה תצא לי היום. מי יודע. בשלב מסוים ככותב הכתיבה כבר לא מדאיגה אותך. לכתוב אני יודע, לבנות מחזות אני יחסית יודע. מה שאני לא יודע זה מי אני בתוך הכתיבה. מה הקשר שלי למה שאני כותב. יותר ויותר אני מבין שהתהליך כתיבה שלי הוא ייחודי לעצמי. אני לא אוהב את התהליך שלי. אבל בינתיים לא הצלחתי לשנות אותו. ויש לי הרבה עדים שניסיתי. בכל אופן היום התיישבתי לכתוב סצנה חדשה שרצה לי בראש. והאמת לאחר שסיימתי אותה אהבתי אותה. אמרתי לעצמי יש בה משהו טוב. מחר על בסיס הסצנה הזאת אני אכתוב עוד סצנה. ואולי בקרוב אני אמצע את הדרך לסוף המחזה. אני חושב שעכשיו מצאתי איזה מנגנון. 

בסביבות שלוש חזרתי הביתה. מאותו רגע נכנס לכובע האבא. קצת שיעורי בית עם הבת שלי. בהייה בקיר ובכלל הזמן עובר ואתה לא באמת יודע על מה. ני לפעמים חושב שאני משוטט בבית כמו שהייתי משוטט בדיזינגוף סנטר כשהייתי נער. משוטט חסר תכלית, מתיישב בכל מיני מקומות ומחכה שמשהו מסעיר יקרה. הבעיה בבית שהדברים המסעירים בוקעים מהטלפון בדמות הודעות או שיחות. ואני לאחרונה קובר עמוק את הטלפון שלא יהיה חלק מחיי. יש ימים ממש מוצלחים ויש ימים שאני ממש תובע בתוכו. 

מעבר לזה היום הזה פשוט נעלם. רוב הזמן הסתובבתי עם כאב ראש ועייפות ושאלתי את עצמי האם זה קשור לחיסון שקיבלתי לא נראה לי. למזלי כתבתי בצהריים. אם לא הייתי כותב הייתה עוטפת אותי תחושת אכזבה מעצמי.  כמו כן בשש אני ומחזאי נוסף ישבנו לעבוד על מחזה שהוא כותב. 

עכשיו אני מסיים בבלוג הזה. אני מחשיב את זה ככתיבה לכל דבר. אבל זה לא זמן יצירה. זה זמן סיכום. 

תגובות

בן סיידוף אמר/ה…
הזדהות גדולה מאוד, על השוטטות והטביעה והחיפוש. תודה לך על הסיכום
Roy Reshef Maliach אמר/ה…
בשמחה. תמיד נעים שמגיבים בבלוג. בדרך כלל שומם פה בעולם התגובות.
‏אורין חייט אמר/ה…
לא חשבתי להגיב עד שראיתי את התגובה הזו, אני קוראת את הבלוג שלך ומאד מזדהה ונהנית

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תפילת השחקן

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים

הטכניקה להבנת המשחק הקומי.

מוקדש לשחקן אחד

טלוויזיה מחורבנת

סאבטקסט, שיעור אחרון, כתיבת עלילה, תיקונים, לא לקום עד שאתה לא מסיים