רועי מליח רשף

      אם אני לא יודע מה קורה אז אני מנותק? ואם אני מנותק אז אני לא מוסרי? את השאלות אני שואל את עצמי במלחמה שלי על תשומת הלב שלי. אני מנסה לתת ליום שלי כמה שיותר משמעות ולכן אני קורא הרבה על הסחות דעת והמקום של הרשתות החברתיות ביום-יום שלנו. כתבתי כבר על כך שאני לא יכול לנצח את כל המוחות שמנתבים את הרשתות. עכשיו אני מתייחס לפן המוסרי של לא לדעת מה קורה.      פעם כל החדשות היו חדשות ישנות. כאשר אדם היה שומע חדשה המקור שלה היה מן העבר. המרחק הפיזי היה גורם משמעותי, ככל שהיית רחוק יותר מהאירוע כך החדשה הייתה מגיעה באיחור רב יותר. מה שאומר שאדם היה מושפע אך ורק מהיום שלו. אנשים חוו את היום שלהם במלואו.       במאמר של ל.מ. סקאסאס הוא כותב ״אתה לעולם לא יודע באיזה חדשות תיתקל ואיך זה יערער לך את שארית היום.״ אם פעם הייתי הולך לאירוע משמח וכל היום שלי היה מושקע ביום הזה, היום זה לא ככה. היום אנחנו הולכים לאירועים שמחים עם החדשות שלנו ושל החברים שלנו, צרותינו, וגם צרותיהם של אחרים, גם מעבר לגבולות ארצנו. אני סוחב עם עצמי  כמות מידע שאני לא...

קראתי את המחזה pass over של אנטואנט נואנדו. עלה לראשונה ב- 2017 המחזה מספר על שני צעירים שחורים שתקועים בבלוק וחולמים על לצאת ממנו, הם מפחדים מהמשטרה, מפחדים למות כמו כל חבריהם, הם חיים בעולם שהמשטרה פשוט הורגת אותם בלי סיבה נראית לעין.  במהלך המחזה הם נתקלים בבחור לבן שנקלע למקום עם סל פיקניק ובשוטר אכזר. אם זה נשמע בסיסי אז המחזה אכן מאוד בסיסי מבחינת עלילה.  מבנה - (אזהרת ספוילר לפסקה ) המחזה בנוי משתי מערכות. המערכה הראשונה בנויה מהכרות עם שתי הדמויות והחלומות שלהם לאחר מכן, כניסתו של האדם הלבן ויציאתו. לאחר מכן, שתי הדמויות מנסות להבין מה הרגע קרה פה, אולי אם הם ילמדו מהאיש הלבן זו הדרך, אז נכנס שוטר מתעלל בהם, הם נותרים מפוחדים מוצאים את עצמם תקועים באותו מקום. מערכה שניה נפתחת כמו מערכה ראשונה, אך הפעם שתי הדמויות נמצאות במקום רגשי גבוה יותר הן שוקלות את המציאות שלהם מחדש, אולי הדרך לצאת מהבלוק זה למות, רגע לפני שהם ממשים את זה נכנס השוטר. אחת הדמויות עומדת מולו מדרבנת אותו להרוג אותו. כוח מיסטי משתלט, התערבות אלוהית והאקדח של השוטר לא עובד והשוטר משחרר אותם מנוכחותו . ...

אני נלחם על תשומת הלב שלי. זו מלחמה קשה. הדרך היחידה שאני מצליח לא ליפול לרשתות החברתיות היא באמצעות ניווט מחדש של תשומת הלב שלי. עיסוק. אם אני לא עסוק עם מטרה מדויקת -  כמו כתיבה, קריאה או למידה אני נופל לרשתות. האם זה הגיוני שאפסיד לרשתות החברתיות? כמובן. אני רק בן אדם אחד ושם אצלם במשרדים, מאות מטובי המוחות שכל עבודתם, כל מחייתם היא לנתח ולייעל את הדרך בה תשומת הלב שלנו תעבור אליהם. אז אני יכול להגיד שאני יכול לשלוט בזה ולנתב את את הזמן שלי. אבל זה קרב אבוד מראש. האם עלי להתנתק לגמרי? המחשבה הזו עולה לי בראש אבל גם היא אינה מציאותית. להתנתק לגמרי זה מרד חברתי. לדרוש מהסביבה שלי לשנות הרגלים שלמים של תקשורת, זו הצהרה פומבית של העלמות. אם כן מה עלי לעשות? האמת אני לא יודע. יש ימים שאני מצליח ויש ימים שאני מפסיד בקרב. הפתרון הוא למידה. אם אני לומד,  אני מכוון מטרה. תשומת הלב שלי מלאה ואז אין לי צורך בהסחת דעת. עלי למלא את הדעת. עלי למצוא שאלה ולהיות מרוכז בה. מה קרה השבוע?  יום שני.  סיימתי לכתוב שלושה מחזות לבית ליסין. המחזות מבוססים סיפורים אמיתיים של קהל. זה היה א...

 אמנות זה להצביע על דברים לאנשים אחרים באמצעות מילים, תמונות.  מה שהיום משעמם וחסר ערך, ברגע שהצבעתם עליו, הוא מתחיל לקבל משמעות. ברגע שהצבעתם על משהו זרעתם נבט של השראה.  זה תרגול בתשומת לב.  התחלה נמצאת בכל מקום. מוזמנים להצביע גם ולשלוח (סתם סקרן על מה אנשים מצביעים)

אני לרוב לא רואה בטלוויזיה, אבל חג ואני לא בבית והטלוויזיה פתוחה. אז הנה השאלה במה הטלוויזיה החליטה להלחם?בילודה? ברווקות? בחיים עצמם? רותם אבוהב צועקת שילדים זה פח. עדי אשכנזי צועקת שילדים זה גיהנום. בין לבין פרסומות לסדרה בשם חיים של אבא, שאני לא יודע מה זה אבל בפרסומת אבות ששונאים את עצמם. אחרי זה המומחים מדברים על חתונה ממבט ראשון שאלוהים יודע מה התוכנית הזאת מלמדת אותי על העולם? וכולם נראים מפונקים, או עייפים, או משלים את עצמם.  אז מה קורה? מה זה הרעל הזה נגד החיים עצמם? ואני עוד לא מדבר על החדשות, שאחרי כמה שעות אתה משוכנע שאנחנו חיים בדיסטופיה, והכול ב hdr מוגזם ובמסך גדול. אני לא מתפלא מהסטרס של אנשים והמחשבות הקיומיות שתוקפות אותם. תפקידה של הדרמה הוא למצוא פתרונות לחיים. לא לערער עליהם. הערוצים הם כמו ילד בריון בכיתה שמורט לכולם  את העצבים.   אם הייתי רווק או הורה צעיר הייתי היום נכנס לפאניקה. כי לא משנה לאן אתה מסתכל אומרים לך שאתה טועה, שהחיים עצמם הם טעות, ובמבחן של הבחירות אתה נידון להיכשל.  הדתות מלמדות אותנו שהחיים הם סבל אבל ביכולתינו להתעלות מע...

  כל אחד מאיתנו הוא מודל. המודל כולל בתוכו שלושה אלמנטים פיזיולוגיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לכל אחד מאיתנו יש אותם והם מסודרים בדרכם. השלושה האלה ייחודיים לכל אחד מאיתנו ולכן אנחנו שונים. לעיתים המודל שלנו מותאם לרצון שלנו וזה מרגיש כאילו מצאנו את הייעוד שלנו. ולעיתים הוא מנוגד לרצון שלנו וזה נראה לנו שאנחנו לא מצליחים.  לכתוב יצירה זה רצון. (ניתן להתייחס לאיזה רצון שתרצו) לא כל המודלים מותאמים לכתיבת יצירה.  אנשים רבים רוצים לכתוב אבל אין להם זמן כי החיים לא מאפשרים להם. (סוציולוגיה) אנשים רבים רוצים לכתוב אבל הם מפחדים שמה שהם כותבים גרוע (פסיכולוגיה) אנשים רבים מקווים לפרוץ ביצירה הראשונה שלהם. ולכן לא כותבים אותה או משכתבים אותה לנצח  (פסיכולוגיה) אני יכול להמשיך לכתוב פה מאות סיבות ששמעתי לאורך השנים.  אני זוכר שאני פזלתי לעבר חיים של אחרים בחיפוש אחר מודל נכון בשבילי. מודל לחיקוי. אבל הייתי עסוק בהשוואה - אם היה לי זמן כמו שיש למישהו אחר, אם היו נותנים לי הזדמנות כמו שנתנו למישהו אחר. אם לא היו לי ילדים, ובלה בלה בלה.  כשאני מלמד כתיבה אני יוצא מנקוד...

אתמול קראתי במגזין נשיונל ג'אוגרפיק כתבה על ביולוגית החוקרת  איך דובים בוחרים בית או משהו בסגנון. אבל הכתבה לא הייתה על דובים. היא הייתה על מה זה בית. הביולוגית מצאה את עצמה תקועה בבית בזמן המגפה והמחקר  שהיא עשתה על איך אימא דובה בוחרת מקום לגדל את ילדיה התערבב עם היותה תקועה בבית. לגמתי את הכתבה בשלוק.  בסופה מצאתי את עצמי מסתכל על הבית שלי. השולחן אוכל מלא בדברים, ניירות מחברות, שאריות של חפצים שלא מצאו מקום, בגדים על הרצפה. הכיור מלא. בקיצור בית של משפחה אנרגטית שחיה לה במדינת "אחר כך נמצא לזה מקום" ואז... ישבתי ובהיתי בבלגן ותהיתי לעצמי מה זה בית. עשרים דקות של בהייה בחלל הספיקו לי. קמתי ובמשך שעתיים ניקיתי את הבית. עכשיו אני מסתכל על הסדר ומודע שהבלגן יחזור. ואני יודע שלא אצליח לנקות אותו כל יום. ויהיו ימים כאלה וכאלה. כמו החיים שלי. אני מדמיין לצאת מהעיר,  ומדמיין להישאר בדירה שלי לנצח. אני מדמיין לחיות מתחת לכיפת השמים ומדמיין מערה ואני שואל - האם הדובים היו רוצים לגור פה במקומי או שמא היו מסתובבים ומחפשים מקום אחר?

לעיתים אני כותב מחזות או מלמד משחק, בימוי וכתיבה  ושואל את עצמי למה אני עושה את זה. למה אני עובד כל כך קשה לעומת הרווח שאינו גדול. למה אני משקיע בכתיבה במחזות שאולי לא יעלו על הבמה ואם יעלו לא בטוח שיגיע  קהל. ואז אני נזכר בסיפור הזה:   תלמיד אחד הגיע לללמוד אצל וכטנגוב.  וכטנגוב בזמנו היה שחקן של תיאטרון האמנויות של מוסקבה ובדיוק פתח סטודיו משלו בו הוא ביים ולימד.   התלמיד פנה ואמר "וכטנגוב, אתה עובד כל כך קשה בשביל מעט מאוד רווח. צריך להיות לך תיאטרון משלך."  וכטנגוב ענה, "אתה יודע למי יש תיאטרון משלו? לאנטון  צ'כוב." "כן," אמר סטודנט, "יש לו את התיאטרון לאמנויות של מוסקבה."  "לא," אמר וכטנגוב,  " הכוונה היא שלצ'כוב יש את התיאטרון שלו. תיאטרון שהוא סוחב בתוך הלב שלו. תיאטרון שרק הוא רואה."  תשובה יותר טובה מזו לא יכולתי לנסח.

  המשפט הזה של קטרינה פייק דופק לי בראש:  " הרבה מאוד אנשים עובדים קשה על הדבר הלא נכון. עדיף לעבוד על הדבר הנכון מאשר לעבוד קשה " 

  כל אחד מאיתנו הוא מודל. המודל כולל בתוכו שלושה אלמנטים פיזיולוגיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לכל אחד מאיתנו יש אותם והם מסודרים בדרכם. השלושה האלה ייחודיים לכל אחד מאיתנו ולכן אנחנו שונים. לעיתים המודל שלנו מותאם לרצון שלנו וזה מרגיש כאילו מצאנו את הייעוד שלנו. ולעיתים הוא מנוגד לרצון שלנו וזה נראה לנו שאנחנו לא מצליחים.  לכתוב יצירה זה רצון. (ניתן להתייחס לאיזה רצון שתרצו) לא כל המודלים מותאמים לכתיבת יצירה.  אנשים רבים רוצים לכתוב אבל אין להם זמן כי החיים לא מאפשרים להם. (סוציולוגיה) אנשים רבים רוצים לכתוב אבל הם מפחדים שמה שהם כותבים גרוע (פסיכולוגיה) אנשים רבים מקווים לפרוץ ביצירה הראשונה שלהם. ולכן לא כותבים אותה או משכתבים אותה לנצח  (פסיכולוגיה) אני יכול להמשיך לכתוב פה מאות סיבות ששמעתי לאורך השנים.  אני זוכר שאני פזלתי לעבר חיים של אחרים בחיפוש אחר מודל נכון בשבילי. מודל לחיקוי. אבל הייתי עסוק בהשוואה - אם היה לי זמן כמו שיש למישהו אחר, אם היו נותנים לי הזדמנות כמו שנתנו למישהו אחר. אם לא היו לי ילדים, ובלה בלה בלה.  כשאני מלמד כתיבה אני יוצא מנקוד...