רועי מליח רשף

אתחיל בסיפור (ייתכן אמיתי, ייתכן אגדה אבל עדיין סיפור טוב) -לאחר סיום לימודי המשחק שלו, סר איאן מק'קלן   מצא עצמו משחק במספר הצגות וסרטים. אבל חלומו היה לשחק את 'המלט'. היות ולא היה בנמצא במאי או מנהל אומנותי שייתן לו את התפקיד, החליט ליזום זאת בעצמו.  הוא ארגן כמה מחבריו השחקנים והזמין אותם לעבוד איתו על המחזה המלט כשהוא בתפקיד הראשי. לאחר שהתגבשה קבוצת שחקנים, הם פרסמו מודעה בעיתון שקבוצת שחקנים מקיימים אודישנים לבמאים. עד מהרה מצאו קבוצת השחקנים הנ"ל, במאי צעיר שנראה להם מתאים והחלו בעבודה ללא כסף ממקור חיצוני. כלומר הם עצמם השקיעו את כספם הדל בשביל צרכי ההפקה. לבסוף עלתה ההצגה, נחלה הצלחה, ומרבית השחקנים כולל הבמאי מצאו עבודה בתאטרון זה או אחר. כשחלקם הגדול הגיע לרויאל שייקספיר קומפני. ייתכן שקבוצה זו היא הרויאל שייקספיר קומפני. זה סיפור שאני בד"כ מספר, אני לא יודע מהיכן הוא והאם יש בו אמת.  גיליתי שהרבה מזיכרונות הילדות שלי מעולם לא קרו והם יציר הדמיון שלי. אבל אין זה משנה.  השורה התחתונה ברורה.  הרבה שחקנים יוצאים מבית ספר למשחק כל שנה ורק...

מישהי נגשה אלי לפני מספר ימים והביעה את מצוקתה "אני לא מצליחה לנתח טקסט, אני יושבת מול הסצנה כבר כמה ימים, עוברת על כל מה שצריך, מחלקת ליוניטים, ביטים אבל עדיין אני לא מצליחה לפענח את הסצנה. אתה יכול לעזור לי?" הייתה לי רק תשובה אחת לענות לה. "ולשחק ניסית?" סטודנטים שוכחים לשחק, אני לא מדבר על acting, אני מתכוון ל playing. כשהילדה שלי משחקת בטבחית בחנות, היא לא עושה עבודת דמות. לא יושבת ליד שולחן ומחלקת ליוניטים. היא משחקת בשביל המשחק. רוב האנשים שמגיעים ללמוד משחק באים עם אותה הנאה בסיסית של משחק. צחוקים לחברים או בעבודה, ההנאה בהבעת רגשות והצורך בשיתופן, או סתם ההנאה בשינוי העצמי (להיות מישהו אחר), משחק שנעשה ללא מודע, מתוך הנאה ואינטואיציה של הבן אדם. המשחק  משול  בעיני לרגעים שבהם שיחקנו באימא ואבא, רופא וחולה ושאר משחקי ילדות, בסך הכול חובשים כובע ומדמיינים שאנחנו משהו אחר. אבל אז מגיעים לבית ספר למשחק, ומתחילה הרפתקאת המודעות. פתאום יש דיבורים על אמת, קול, טקסט, ומניעים פסיכולוגים וכל מורה רואה את העולם מנקודת מבטו האישית. ואחרי פחות משבוע ימים חדוות המשחק ...

יאט מזכיר לתלמידים שלו את הדבר הבא: סטניסלבסקי וממשיכי דרכו, שמהם הוא שואב השראה, עבדו בעיקר עם שחקנים, לא סטודנטים. כלומר, עם אנשים שכבר פתחו / מצאו מקצב אישי, וייחודי לעצמם. כשאנשים אלו נדרשים לעבודת דמות, הם מכוונים את המקצב האישי שלהם אל המקצב של הדמות. במילים אחרות, הם משלבים את דפוסי ההתנהגות שלהם, בדפוסי ההתנהגות שהם מזהים במחזה. סטודנטים שהמקצב האישי שלהם עדיין לא מבוסס נופלים לרוב למלכודת. הם מנסים לייצר דמות או מקצב משום דבר. על מנת לגלם דמות במחזה אין להסתמך אך ורק על דמות /פעולה / טקסט, שאליו אנו יכולים להשתנות אלא בנוסף על מקצב קיים של שחקן. השינוי מתחיל, משינוי מקצב קיים. במציאות שלנו, שחקן נבחר לגלם דמות לפי המקצב האישי שלו. (שמושפע מגיל, משקל וכדומה).  לרוב בבתי ספר למשחק נדרשים סטודנטים לניסויים רדיקליים בשינוי מקצב אישי. הסטודנט נדרש לשבור את המקצב שלו, ולהשיג מקצב חדש הרחוק מעולמו ומיכולתו. לא שיש בזה דבר רע כל עוד זה נשאר בגדר ניסוי ולא תוצאה. ישנם שחקני אופי (Transformations actors)  היכולים לעבור בין מקצבים, מן המקצב האישי שלהם למקצב אחר. המודעות ל...

יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר.  הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי אותו.  "תתחיל לקרוא ספרים" אמרתי לו "ספרים על משחק"  "אתה יכול להמליץ לי על כמה טובים?"  אמרתי לו שאני אכתוב על זה פוסט.    אתחיל בסיפור  - בתחילת שנת לימודי המשחק שלי קיבלתי רשימת מחזות ארוכה לקרוא ורשימה של מורים שצפויים ללמד אותי. לצד כל מורה נכתבה הטכניקה או המתודה שהוא צפוי ללמד אותי. אחד המורים עמד ללמד אותי את שיטת סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו.  לימודי המשחק החלו. כל מורה הציג את עצמו בשיעור וכעבור יומיים נכנסתי לשיעור עם המורה שילמד אותי סטניסלבסקי. לא עברו עשר דקות והבנתי שהמורה מדבר מילים שאין לי יכולת להבין, זה היה כללי, זה היה באוויר, זו בעיקר הייתה דעתו על עולם המשחק.  דבריו לא נראו לי קשורים לאבי תורת המשחק שחי לו ברוסיה לפני מאה שנה. המתנתי בסבלנות אולי אני אבין משהו בהמשך. אבל הדברים רק החמירו. התחלתי לשמוע משפטים כגון. "אתה לא יודע מה הפעולה שלך", "אתה משוטט על הבמה...

הגעתי הבית אחרי ההצגה ומצאתי מעטפה חומה נשענת על דלת ביתי. בפנים הייתה מחברת פשוטה של שני שקלים ועל העטיפה היה כתוב 'קרא אותי'. פתחתי את המחברת והתחלתי לקרוא: "קורא יקר, זה עתה תם ונשלם עוד פרק בחייך. החל ממחר מתחיל פרק חדש. לרשותך עט ומחברת ריקה בהצלחה בפרק הבא." עט? אני לא ראיתי עט. הסתכלתי סביבי וגיליתי 2 דברים: שיש עט והוא על שולחן ושאני בגובה של חמישה ס"מ. עד עכשיו אני מחפש את התיבה שעליה כתוב 'אכול אותי.'  (תגובה -    התיבה הזאת נמצאת כמה מטרים מתחת לרצפה... נועה לזר.)  --  מצאתי את התיבה היכן שנועה לזר אמרה לי שהיא תהיה. מזל שיש חברים. חזרתי לגודלי הטבעי והרמתי את העט מהשולחן. רציתי לכתוב אך במקום זה ציירתי דלת. כשהפכתי את המחברת הדלת נפתחה ונפלתי פנימה. בין אותיות ומילים ריחפתי. כיוון כללי - למטה. בדרך נתקלתי בארנב הלבן. שרשרת שעון הזהב שלו כרוכה סביב צווארו. לא היה דופק. אמרתי כמה מילות פרידה, בכל זאת הוא דמות משמעותית בחיי. ואז שמתי לב שעל מקטורנו נעוץ שלט קטן. אתה הבא בתור!  חגגתי היום את אין יום ההולדת שלי. קיבלתי במתנה בננה וכ...

הסטודיו לאומניות הבמה מיסודו של יורם לווינשטיין . בימוי: רועי מליח רשף תרגום עינת ברנובסקי תפאורה: ניב מנור תנועה: עמית זמיר מוסיקה: רוני פזהר תלבושות: ענבל ליבליך תאורה: אורי מורג  אתה רוצה לעזוב, אבל מישהו מכריח אותך להישאר. אתה מרגיש איך הקירות סוגרים עליך. אתה רוצה לנסוע רחוק ולהרגיש מאושר. אתה משחק שבץ נא במקום לעשות סקס. אתה בשליטה מוחלטת אבל מבועת מהחיים. מישהו מתעלל בך בעבודה אבל אף אחד לא מאמין לך.  הפסיכולוג שלך לא זוכר איך קוראים לך.  האם חשבת אי פעם להיעלם? ביקורת מאתר "הבמה"  (צבי גורן)   שרביט הקסמים של רועי מליח-רשף המחזאי הגרמני דויד גיסלמן זוכה אצלנו להפקות הראויות לקומדיות השחורות שהוא מתמחה בהן מאז אומץ על ידי התאטרון האנגלי כשילוב של תעלומה  פינטרית, עם דמויות ומבט חברתי נוסח אייקבורן וקצב הפארסות של ריי קוני. “מר קולפרט" שלו מ-2000 הועלה בשנה שעברה ב"תמונע" ועתה מעלה הסטודיו של יורם לוינשטיין את "יונים, חרשים" מ-2009 לשמחת צחוקו של הקהל המצטופף באולם.  המחזה נע בין חג המולד לסילבסטר, ועלילתו נובעת מהחלטתו של...

לו הייתם עומדים בתערוכה ומביטים בציור, בוחנים אותו ותוהים לגביו האם הייתם רוצים את הצייר שיעמוד לידכם? כיצד עלי לענות על השאלה הבלתי אפשרית - "איך היה?" או על מילה הנוראית "נהנת?". כיצד אדם יכול לבחון יצירה אמנותית במבחן השאלות האלו. הרי על שאלה של מילה אחת יש לרוב תשובות של מילה אחת. ובשאלות של מילה אחת או שתיים אין ספציפיות ובתשובות של מילה אחת או שתיים אין ספציפיות. הרי כל יצירה אמנותית מורכבת מהרבה מאוד דברים. יש דברים שאכן נהניתי מהם ויש דברים שלא.  לרוב הנאה, התעצמות חושים, קתרזיס, התרגשות מגיעים מתוך תת מודע. לכן כל עוד אני במודע כיצד אוכל ליהנות? ואני מודה, אני חוטא בעולם המודע. כמו כן אני עובד במקצוע כיוצר ומבצע, אני מודע לכל התהליכים של יצירה, לבעייתיות, לניצחונות לכישלונות, לבחירות, לקושי. ואי לכך כל יצירה מתחילה בעיני במחמאה. אך מחמאה זו שווה פרוטות לאנשים. לרוב אנו עיוורים לתהליך וכקהל לא מעוניינים בו. הרי אנו מקריבים את זמננו היקר, מוכנים להעלים מנוכחותינו על מנת ללמוד שיעור על החיים או להתבדר, אבל אני כאומן לא יכול להתעלם מהכוח והאנרגיה שנדרשים להעלות...

"לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת הוא לא לעשות דבר" אמר זאת   פובליליוס סירוס , סופר בן המאה הראשונה לפנה"ס שכתב מחזות בלטינית ונהפך לבדרן ידוע ברומא העתיקה. ובאותה עת שחקנים היו עבדים. מי שיחליט לקרוא את את דבריו (כמובן אני ממליץ בחום) יכיר את מרבית המשפטים שלו. והסיבה שאני מעלה אותו מכיוון שאני חושב שכל משפט שכתב אפשר לקשר לאומנות המשחק. כמו המשפט "לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת הוא לא לעשות דבר" או כפי שאנו קוראים לזה במאה הנוכחית "מולטיטסקינג." אני מתבונן בסטודנטים למשחק סביבי ושואל את השאלה הבלתי נמנעת - כיצד אדם יכול ללמוד כאשר עליו להגיש כמה דברים במקביל? יגידו לי "הלוואי וכך יהיה להם בחוץ." (וכך גם אמרו.) ולכן אשתמש בעוד משפט של העבד - " שיא האומללות הוא להיות תלוי ברצונו של אחר." והרי זה מצב קבוע לשחקנים בראשית דרכם או לסטודנטים למשחק אשר מנסים לרצות מגוון רחב של מורים או לעתים כמו התאטראות המנסים לרצות מגוון רחב של קהל. אם אנחנו אומללים בניסיון לרצות אחרים ולא עושים שום דבר כי אנחנו כל כך עסוקים אז מה נותר לנו?  מצד שנ...

צויר על ידי רפאל ג'ררדו הרננדז - Actor כל אדם המתחיל את צעדיו בעולם המשחק עובר תהליך של שחקן - צופה - שחקן. אנחנו כילדים משחקים, מתמרנים את המציאות כאוות נפשינו. מחליפים זהות כדי להתאים לסביבה. יוצרים ומנפצים את הדימוי העצמי שלנו. חיים לפי מה שאנחנו מבינים עכשיו. קרובים למציאות (NEAR). תהליך ההתבגרות מחייב אותנו להתבונן בנעשה סביבנו, בגלל הצורך שלנו להשתלב בחברה אנחנו מתחילים ללמוד חוקים ועקרונות. מה מותר ומה אסור. אנחנו הופכים להיות צופים במציאות. עומדים מעט בצד וצופים, כשמרגיש נכון נכנסים פנימה ומשחקים. ילד משחק במציאות. הוא יכול להאמין במה שנרצה ואנחנו לא נשלול את זה. כמו כן יש לנו צופים רבים המנסים להגיד לנו כיצד אנחנו צריכים לשחק (הורים, חברים, מורים.) הם כמובן משחקים גם במציאות אבל הם כרגיל צופים במציאות אחרת ממה שהם משחקים בה. והם מנסים לחנך את הילד לשחק במציאות שהם לא ממש מכירים אבל היו מעוניינים לצפות בה. אנחנו למדים להיות צופים, מתבוננים, חוש הראייה שלנו עובד יתר על המידה ובלי שנשים לב אנחנו מפנימים צורות ותבניות של אחרים שאין להם קשר אלינו אלא רק מייצגים משהו בנו. לאח...

כותרות שמופרכות לאוויר - מחפשים את חנוך לוין הבא, את ברכט הבא, את הכוכב החדש הבא, הדבר החם בתאטרון. אי אפשר סתם לעשות דברים? אנא אפשרו לי להיות גרוע, בינוני, מפוחד. אני הלכתי לאיבוד בחיפוש 'הבא' שבתוכי, הפכתי חקיין של צורות אחרות. כתבתי רע, ביימתי רע ולא מתתי. יש לי עולם בראש שהוא שלי. עולם מלא שגיאות בעברית וחוסר יכולת להבדיל בין ימין לשמאל. אל תחפשו את הבא, חפשו את הנוכח, כל מגרעותיי חשופות בפניכם, קבלו אותן.

התאטרון מחפש סבסוד: קרנות, מתלוננים על חוסר אמצעים. רוצים תאורה, תפאורה, מוזיקה, מקרנים, עריכת וידאו, פנסים חכמים. זה כמו שאיש עשיר ילך ברחוב ויבקש תרומות מהעוברים ושבים. אחד הדברים הבסיסיים המבדילים את התאטרון מכל אומנות אחרת, הוא היכולת להסתדר בלי כלום על מנת לקיים אותו. לא פלא שאנשים אשר אינם חובבי תרבות שונאים כל כך את התאטרון ולא מבינים מדוע הוא מסובסד על ידי המדינה. (יש כאלו שיגידו "זה מסובסד זה?"). השאלה שעולה היא "מדוע  משלמי המסים נותנים לכמה אנשים לעשות אקספרימנטים במשחק?" כאשר עולה הצגה קהילתית, כל המשפחות, החברים ואנשי השכונה נוהרים כדי להשתתף באירוע, זאת לא הצגה, זו חגיגה מיוחדת. הם מוכנים לשלם, לשים מכספם ולממן את החגיגה הקטנה שנוצרה. יש הרבה צורות לתאטרון וכל אחד צריך את החומר שאליו הוא מתחבר. התאטרון הוא מושג רחב ויש לו הרבה צורות. אחת הצורות היא הצורה הפופוליסטית אשר נועדה לאנשים שרוצים מעט נחת אחרי יום עבודה.  (ההיסטוריה של התאטרון הוכיחה שאלו מרבית הקהל בעולם) אבל ישנה עוד צורה - תאטרון שנועד לאנשים שמחפשים משהו מעבר למה שהם רואים. זה מתבטא בתוכן...

האם מישהו אי פעם נכנס לחנות נעליים וביקש נעליים בחינם, או ישב במסעדה וביקש חשבון ידיד? האם המוכר בשוק מתנצל שהתותים יקרים? אדם משלם כרטיס שמחירו כפול מהרגיל כדי לראות סרט בתלת ממד, אבל לשלם לראות משהו חי בכל ממד אפשרי זה פסול? אנשים מתפרנסים מאנשים שמתפרנסים, לא? זה החוקיות. אנחנו משלמים על מה שחשוב לנו, נכון? האם להסיק מכך שהתאטרון לא חשוב לאף אחד? אם לא נתרום לאנשים הקרובים לנו אז למי נתרום? מדוע זה תרבות הוצאת הכסף שלנו כל כך לקויה?

למרות שיש לי עוד עבודה על המחזה, אני מוצא את עצמי חושב הרבה על התהליך שביצירה. על תהליך הכתיבה, על תהליך הבימוי. עד היום אנשים תמיד התעניינו בחדר החזרות שלי. אנשים ששכרו את שירותי, לביים. אנשים שקראו את החומרים שלי והביעו דעה. אמרו ככה וחשבו ככה והציעו מעולמם. והנה זו הפעם הראשונה שאף אחד לא נכנס לי אל חדר החזרות. העבודה שקטה. בונים, מעמידים שואלים שאלות. השחקנים משחקים. לומדים טקסט, נותנים למגבלות של המיזנסצנה והטקסט להעשיר את משחקם. ואני מתבונן בשקט. לא במאי לא מחזאי. לפעמים יש לי הרגשה כאילו שניהם לא נמצאים - הבמאי לא הגיע והמחזאי מת. ונותרתי רק אני כצופה מן הצד במשהו שנוצר מתוך תנועה בין המודע לתת המודע שלי. יצירה מתוך מודעות ביניים. לא פה לא שם. אני הקהל, אני יושב ורואה מחזה שהמוח שלי מקרין. יושב ורואה את אותו חלום. חלום לא מוחלט. חלום שנוצר מעומקים של ידיעה. כאילו הייתי בטיול שנתי של רוחות רפאים. אף פעם לא יכול לדעת אם אני מוביל או נשרך מאחור. באתי להיות קהל ביצירה שלי. לא אומן, אולי זו אומנות, לא יודע. לפחות כך אני יכול לראות יצירות שמורכבות מן המגבלות שלי. מחוספס ככל שזה - הרי ...

עוד מעט עולה ההפקה שלי "בינתיים ימשיך להיות פה קר". אני בכובעים של המחזאי והבמאי.   אנחנו עולים ב-28 בינואר. המחזה עדיין עובר שינויים. בינתיים אני מפרק ומפזר את התסכול והלחץ על סטטוסים בפייסבוק ובבלוג. החלטתי לאגד אותם לרשומה אחת כדי ליצור סדר בכל הכאוס מסביבי.   "לביים מחזה שכתבת זה כמו:1. לעוף כשאתה רוצה לישון. 2. לשחות בתוך שעון חול. 3 לחלום בזמן בישול ביצה. אבדן הזהות בין הבמאי למחזאי. סכיזופרניה. אני אחד ואני שניים. אנשים לומדים מילים שאתה כתבת, הולכים לאן שאתה מבקש. אם יש אלוהים אז הוא לפט דה בילדינג. "לא מצליח לכתוב!!! המחזה עולה עוד שלושה שבועות!!! וחסרות לי שלוש סצנות. ובנוסף הבמאי לוחץ עלי לשכתב (הבמאי זה אני). ואני יושב מול מסך המחשב ורואה את הקו הארור הזה מהבהב לי בוורד ומרוב תסכול הכנתי מרק שעועית אדומה וזה בכלל סימן למצוקה כשאני מתחיל לבשל! (מיומנו של מחזאי בפאניקה) נ.ב. לשחקנים שלי, אנא התעלמו מהסטטוס הזה." "סליחה אני מוחה! כבמאי לא ייתכן שתהיה כאן השפלה של אומנות הבימוי. זה שהמחזאי לא מבין את האחריות המוטלת עליו, ולא יכול לספק משהו...