רועי מליח רשף

כתבה מאתר הבמה מאת לילך גביש רו עי מליח רשף מסביר איך עובד פרויקט התאטרון המהיר בעולם בפסטיבל תאטרון קצר בצוותא "אנשים סוגרים את עצמם בתוך עשייה מסוימת"   קליקות, יוצרים שמתקשים לשבור מסגרות והסתגרות של אמנים במקום הנוח והבטוח שיצרו להם, כל אלה מאיימים להפוך את בימות התאטרון למקום שאולי, ביום אחד, לא רחוק מאיתנו, יהפוך למקום יצרני, אך מוגבל יצירתית. פרויקט 14/48 – התאטרון המהיר בעולם, מגיע לישראל בכוונה לשבור את מחסומי היצירה, ללא ועדה אמנותית, וללא צנזורה, וליצור סביבה תומכת לחיבור אמנותי רדיקלי, בין יוצרים שמרביתם לא עבדו זה עם זה בעבר. הילה סורג'ון, רותי אסרסאי, ירדן גלבוע שבעה מחזאים, שבעה במאים ו- 26 שחקנים ייצרו 14 מחזות קצרים בני 10 דקות כל אחד, ב-48 שעות. מי שאחראי ליבוא הפרויקט ולניהולו בארץ הוא יוצר התאטרון רועי מליח רשף, שמתוך מצוקה קטנה שלו, יצר הזדמנות לעשייה משותפת של יוצרים ויוצרות, שספק אם בנסיבות הקיימות של חיי היצירה שלהם היו נפגשים. הפרויקט, הפועל בסיאטל מזה 13 שנה, יופעל זו השנה הראשונה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר...

ניתן ללחוץ להגדלה

להיות רב יכולת, נמדד ברמת המודעות של השחקן/במאי למה שקורה בקבוצה ולדרך הפעולה שלו שלרוב מותאמת להתרחשויות ואינה יוצרת התנגדות. אי אפשר לחשב או לתמרן יכולת. מידות היכולת הן: יכולת רבה : תגובה מודעת ועם זאת ספונטנית למה שקורה כאן ועכשיו, ללא חישוב או תמרון. יכולה מועטה: ניסיון לעשות את המעשה הנכון. זוהי התנהגות מחושבת, מבוססת על תפישות של טוב ורע והתנהגות מתמרנת הנתמכת ברעיון האומר מה צריך לקרות. יכולת מזערית: מוסר כפוי. מוסר כפוי נשען, ברובו, על מה ראוי ולא ראוי. הוא מחושב ומתומרן בו זמנית וגורר לרוב התנגדות וענישה. אין הוא שופך כל אור על מה שקורה ולעתים חוזר כמו בומרנג. הבמאים/שחקנים המאבדים מגע עם מה שקורה לא מצליחים לפעול מתוך ספונטניות ולכן הם מנסים לעשות את מה שנכון לדעתם. אם פעולה זו נכשלת, הם מנסים לעתים קרובות, דרכי כפייה. כאשר הבמאי/שחקן מאבד את תחושת הכאן ועכשיו עליו לבחור להיות שקט. להניח לכל המאמצים עד שחוזרת אליו תחושה של בהירות ומודעות. לדוגמה כאשר אנו תופסים את עצמנו מפליגים בהסברים, דיבורים, נתונים וניתוחים (טובים וחכמים ככל שיהיו) זהו סימן של מצוקה. עלינו לחז...

שחקנים לומדים רבות כאשר הם חשופים לכל דבר. ולא מתוך כך שהם מנסים לנחש מה יישא חן בעיני המורה. מורה מעניק שימת לב לכל צורות ההתנהגות, כך נפתחים השחקנים לצורות רבות יותר של התנהגויות ופעולות. מורה מראה שסגנון אינו תחליף לתוכן, כי לידיעת עובדות מסוימות אין יותר כוח מהגיון פשוט. עשיית רושם אינה יעילה יותר מהפעולה הבסיסית ביותר. עלינו ללמוד כי פעולה יעילה עולה מתוך דממה ותחושת זהות אישית ברורה. אל למורה להאיץ במתרחש בדברים להתרחש, עליו להתיר לתהליך הלמידה להתגלגל מעצמו. על המורה להראות דוגמה ולא להטיף לאחרים כיצד להיות. התערבות מתמדת תחסום את התהליך שעובר התלמיד. אל למורה להתעקש על דרך מסוימת. 

אינסוף דרמות בחדר חזרות מאפילות על המודעות. רעש רב מדי מטשטש את החושים. הרבה אינפורמציה מכהה את ההפנמה ואת האינטואיציה המקורית. אל לנו להחליף התרגשות יתר בלמידה. חוויה רגשית אינה למידה, זהו אזור תת הכרתי (תת מודע) ובכך קשה לנו לתפוס את המציאות כמו שהיא, אין אנו מודעים לעצמנו ולסביבותינו, ועוד אוסיף שתחושה זו ממכרת ומשכיחה מאתנו את הלמידה. עלינו לקבוע זמן קבוע להרהורים שקטים. לעכל את מה שקרה. לתת לחושים לנוח ולשקוט. הערה באה לפני מעשה לא לאחריו, על מנת שיתוקן. עלינו להניח לפטפטת השכלתנית, השטחית ולשיגיונות שלנו, להימנע מהתמכרות לצליל קולנו.  עלינו להקדיש תשומת לב לכלל תגובתו של הגוף כלפי מצב נתון.  כאשר יש לשחקנים זמן להרהורים הם יכולים לראות ברור יותר מה חיוני בעצמם ובאחרים.   

כאשר אינך מבין מה בן אדם אומר, אל תתלה בכל מילה. ותר על מאמציך, היה שקט בתוכך ורק הקשב. כאשר מה שאתה שומע או רואה מפתיע ומבלבל אותך אל תתאמץ להבין את הדברים. עמוד לרגע בצד והיה נינוח. ייתכן שאירועים מורכבים ייראו בעיניך לפתע פשוטים יותר. כדי לדעת מה קורה, עליך לפתח את המודעות - הבט בלי ללטוש עיניים, הקשב בשקט, אל תתאמץ לשמוע. הימנע מלענות, השתמש באינטואיציה הראשונית שלך ובתגובה ללא מחשבה. אין צורך לרדת לעומקם של דברים. ככל שתצליח יותר להרפות ולחדול ממאמצים, ככל שתהיה פתוח יותר ומקבל, יהיה לך קל לדעת מה קורה. תמיד השאר בהווה. לרוב הוא הדבר היחיד שקיים. קל להיות מודע אליו. הוא תמיד בהישג יד בניגוד לזיכרונות העבר ולדמיונות שווא של העתיד. היה קשוב למה שקורה - עכשיו.

מילים הם כמו הרוח והגלים. מעשים הם בעניין רווח והפסד. הרוח והגלים נעים בקלות. שאלות של רווח והפסד מובילות בקלות לסכנה. מכך שכעס מתעורר בגלל מילים חכמות ונאומים חד צדדיים. כשבעל חיים עומד בפני המוות. לא אכפת לו אלו קריאות הוא משמיע; הוא נושם בנשיפות רמות ואימה פראית נובטת מלבו. גם בן אדם, אם נלחץ עליו חזק מדי, ישיב לנו לא כמנהגו, גם אם לא ידע מדוע נהג כך. אם הוא עצמו אינו מבין מדוע התנהג כך. מי יודע היכן זה יסתיים?