איך המורים הרסו את הכתיבה המהירה
אמצע המאה העשרים, מעט לפני. גדל דור שכתב כמו משוגע. אנשים כתבו במהירות ומכרו למגזינים. זה קרה בעקבות מלחמות העולם. ואולי אכתוב יום אחד על התפתחות צריכת הכתיבה. בכל אופן, אנשים כתבו המון סיפורים ומכרו אותם להמון מגזינים וזאת הייתה העבודה שלהם. או עבודה צדדית כי רובם גם היו עיתונאים. אנשים כתבו כל כך הרבה שהיו להם כמה שמות עט כדי שלא יגידו שזה מוגזם. עכשיו, פעם לא היו סדנאות לכתיבה יוצרת, זה נוצר אני מניח בגלל כמות הכתיבה שנעשתה והרצון של אנשים לכתוב ולקרוא. אז החלו ללמד באוניברסיטאות כתיבה יוצרת והכול השתנה.
התלמידים כתבו מאוד מהר ויצרו סיפורים רבים. ככה הם חונכו על ידי הסופרים שהעריצו - ריי ברדבורי, אגתה כריסטי, ארנסט המינגווי, פוקנר, לסטר דנט ואחרים. אבל המורים לא הצליחו לקרוא את כל החומרים של התלמידים שלהם אז הם ביקשו מהם להאט. עכשיו, מדובר בתלמידים, אז ברור שהסיפורים שהם כתבו בהתחלה לא היו טובים. אבל ככל שכותבים יותר סיפורים, משתפרים. במקום זה אמרו להם תאטו, תשכתבו. תגישו לנו את הסיפור במצב הכי טוב שלו. ובמקום לכתוב 40 סיפורים בשנה, ואולי יותר, וככה להשתפר, כל תלמיד הגיש שני סיפורים קצרים ואולי התחלה של רומן. הם שכתבו את עצמם לדעת, ולמורים היה יותר זמן ונחת לבדוק את הסיפורים של התלמידים ולתת ציון. תלמידים רבים אבדו את החשק לכתוב...
כך לפי הסיפור הזה הושרש העניין של השכתוב ולקחת את הזמן בכתיבה. ואם כתבת מהר אז אין סיכוי שזה טוב. לצערי, אני נפלתי בפח הזה כמה פעמים בחיי הצעירים. לכתוב מהר, להוציא הרבה, הרבה יותר מגניב בעיני.
תגובות