התמנונה והצלם

 


א: התמנונה.

ב: זה הרג אותי. 

א: הוא כל יום הולך לראות אותה. 

ב: איזה סרט. 

א: כל יום. 

ב: הסוף הרג אותי. 

א: התאהבתי בה. 

ב: לגמרי. 

א: אולי הסרט הכי עדין שראיתי בימי חיי. 

ב: ורגיש. 

א: ורגיש. 

ב: הוא מדבר על זה בסרט.  

א: כן? 

ב: הוא אומר שבעלי חיים מלמדים אותך מהי עדינות. 

א: זה יפה. אתה יודע, אני ממש רציתי להיות כמוהו. כל יום לעשות את אותו הדבר, בטבע, בשקט הזה, פשוט לצלול, פשוט לשכוח את החיים, ולייצר קשר עם משהו חייתי, פראי. כמוהו.  

ב: אז למה לא?

א: מה?

ב: למה לא לעשות את זה? 

א: להתנתק מהעולם? 

ב: כן

א: אני לא יכול. 

ב: בדיוק. 

א: מה? 

ב: זה מה שאני לא אוהב.

א: מה?

ב: בסרטים האלה. 

א: תסביר.

ב: הוא חי בבית המדהים הזה. 

א: כן. 

ב: וכל יום במשך שנה הוא צולל בים. 

א: כן.

ב: ממה הוא מתפרנס?

א: אני מבין. 

ב: למה הם אף פעם לא אומרים לך ממה האנשים האלה מתפרנסים. 

א: זה מעצבן

ב: כי אני לא יכול לעזוב הכול. 

א: גם אני לא. 

ב: זה הכול רמאות אחת גדולה

א: אבל זה סרט טוב.

ב: אחד הטובים.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

Blue Remembered Hills / נוף ילדות

יום כתיבה לא טוב, כתיבת הצגת יחיד ועל השאלה למי לעזאזל הוא מדבר?

תפילת השחקן

למה אני לא אוהב קריאות מבויימות ואיך זה קשור לציור שסבא שלי מסגר בחדר העבודה שלו.

עד שלא תהפוך את התת מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל.

מיומנו של מחזאי בפאניקה.