רועי מליח רשף

"האבן האחרונה" – דרמת נוער מטלטלת ביקורת מאת: איטו אבירם דרמה קצבית מרגשת בביצוע שני שחקני תאטרון אורנה פורת. חובה לילדי בתי הספר בישראל. "דרמת נוער מטלטלת", כך הוגדרה השעה שאותה בילינו אני, בתי ועשרות צופים צעירים אחרים בחברתם של השחקנים נדב ניר ודורון בן דוד. אכן, יצאנו מטולטלים כדבעי. מבט בעיניהם של הצופים האחרים אישר, כי גם הם התרשמו ביותר מהדרמה. זוכרים את מקרה האבן שהושלכה מהגשר המוליך אל הישוב הערבי ג'אסר א זארקה על מכונית חולפת בכביש החוף? האבן הביאה למותו של הנהג, והמשליך היה נער ערבי. זהו, בדיוק, נושא ההצגה, שהיא מתורגמת ומתייחסת למקרה דומה שאירע בארה"ב. מה מביא שני נערים לעמוד על גשר בשעת לילה ולהתחרות ביניהם מי יצליח לפגוע באבן גדולה בשמשות מכוניות החולפות מתחתיהם? רועי רשף שתרגם וביים ניסה וגם הצליח להעביר אותנו, הצופים, אל אחורי הקלעים של הסצנה הקשה הזו. בעזרתו, ובעיקר בעזרתם של שני השחקנים המוכשרים, המוסיקה והאפקטים הקוליים ביחד עם התאורה המדויקת, אנו זוכים להציץ ברקע הגורם לבני אדם צעירים לבצע פשע שכזה. מה שמתחיל בניסיון הפחדה ש...

סרט מעניין שמצאתי על משחק וחדר חזרות. הבמאי מדבר על ההשראה שהוא מקבל מהשחקנים בחדר בחזרות. it's like a great group of of jazz musicians if one changes a little bit [...] the others immediately shift and change and go with him or her and to see it from day-to-day is very inspiring for me and exciting and there's less and less for me to do because they don't make mistakes זו כמו קבוצה של נגני ג'אז מעולים אם אחד משנה משהו בקצת, האחרים מיד משתנים והולכים איתו או איתה ולראות את זה יום אחרי יום זה מעורר השראה ומאוד מרגש. ולי נשאר פחות ופחות לעשות כי הם לא עושים טעויות. 

מה לדעתך אחת הבעיות הגדולות של לימודי משחק היום? (שאלה שנשאלתי לפני כשבוע) התשובה לטעמי קשורה למודעות של השחקן. מרבית לימודי המשחק מכוונים את השחקן להיות עסוק בעצמו ובדמות. העיסוק בעצמך משאיר אותך לבד על הבמה. אחד הפרדוקסים הגדולים במשחק הוא שעליך לשחק למען הפרטנר בעוד שאתה מתעסק בעצמך. אני מבין את השימוש ברצון ומכשול, מונולוג פנימי ואני רואה גם את האפשרויות בשימוש של פרמטרים אלה, אבל לטעמי, זהו שלב מתקדם יותר בלימודי המשחק. שחקן בתחילת דרכו עסוק בעיקר בעצמו ובמה חושבים עליו. הוא אינו פונה החוצה ושואל 'איך המשחק שלי ישנה את הסביבה שלי?' ולימודי המשחק, היום, מקדשים את כל ההתעסקות העצמית הזאת. ומה נוצר בעקבות כל ההתעסקות בעצמך? מודעות מוחלטת למעשייך ולפעולותיך. ניתן לקרוא לזה בשם = ביקורת.  אני חושב שמודעות זה דבר חשוב כאשר היא מופנית החוצה ממך. נקודת הנחה ראשונה - אנשים אשר תורמים לזולת נחשבים אנשים טובים. אנשים שמתעסקים רק בעצמם נתפסים כהפך.  כלומר לימודי המשחק צריכים להפסיק לגרום לשחקן להתעסק בעצמו בלבד. אלא בעיקר ללמד אותו להיות מעורב במה שקורה סביבו. לא בשאלו...

אחת הבעיות שלטעמי שחקנים חווים הוא חוסר בתהליך מובנה. בתי הספר בונים מערכת מסודרת אך המורים עצמם בשיעור אינם מספקים תהליך מובנה וברור של עבודה. ואז נותר השחקן האינטואיטיבי. המאפיין הגדול של השחקן האינטואיטיבי הוא הימנעות ממחשבה על התהליך. נתקלתי בשחקנים שנמנעים מלחשוב על התהליך, ויתרה מכך, חלקם אף לא מעוניינים במחשבות עליו. הם נותנים לדברים לקרות ועובדים מתוך אינטואיציה פנימית המאפשרת להם להרגיש ולהבין את הדמות ומעשיה.  אני מכיר לא מעט שחקנים כאלה וחלקם מצליחים, באמצעות אינטואיציה זו, ליצור תפקידים מעניינים ומורכבים. אך שמתי לב שיש להם קושי להחזיק תפקיד לאורך זמן ואין הוא אחיד בהופעות. כמו כן ישנו פחד לעתים להתחיל תהליך מחדש מכיוון שמה שעבד בתהליך הקודם לא בהכרח יעבוד שוב. זאת בניגוד לשחקנים אשר זיהו מתודה או תהליך מובנה בחדר החזרות.  בסדנאות של לאבאן-יאט אני מציע כלי אשר עוזר לבנות סדר בתהליך החזרות. עקרונות אשר עובדים ושפה שהופכת את את הקשר בין במאי -שחקן- קהל לברורה יותר.

Artist: Dorothée Golz בחוקי הדרמטורגיה קיימים ארבעה עקרונות בסיסיים לפעולה טקסטואלית 1. להוציא מישהו רע. 2. להוציא מישהו טוב. 3. לשכנע אדם ברעיון מסוים 4. לשכנע אדם לבצע רעיון מסוים. אני אישית מאוד מחבב את ארבעת העקרונות הללו מכיוון שהם מפשטים את הרעיון שעומד מאחורי המשחק. בספרים רבים על תיאטרון (במיוחד כאלה שנמנעים מלדבר על סטניסלבסקי ישירות) נאמר שהצגה בכללותה היא קונספט רעיוני. כלומר כל מרכיביה מעבירים רעיון מסוים - הנחת יסוד - שאותו אנו משרתים. ואין זה משנה הסגנון שבו בחרנו להעביר את הסיפור. בסופו של דבר מדובר ברעיון אחד. כדי לשחק רעיון אנו קודם כל מחויבים להגדיר אותו כרעיון חיובי. כלומר ערך חיובי שאליו אנו מתקרבים. רעיונות שליליים אינם חלקו של השחקן. פעולה הינה הגדרה למשהו אקטיבי. אני מוצא שאצל מרבית האנשים העוסקים בתאטרון יש עיסוק גדול מאוד במכשול. ומכשול הינו הגדרה שלילית. כדי לעבור מכשול עלי להיות אקטיבי. המכשול אינו משוחק לעולם אלא רק הפעולה הנדרשת לעבור אותו. כגודל המכשול כך כגודל הפעולה הנגדית. איני מתכוון לחדש כאן כלום אלא לסדר משהו שאני מרגיש הרבה פעמים כבעיה...

את אומנות הבמה, להבדיל מכישורי משחק, ריקוד ושירה, ניתן לרכוש על הבמה בלבד וכאשר מגיע קהל לראותך. הלמידה מתרחשת על ידי טראומות קטנות וכישלונות שמחדדות את החושים והידע שלנו לפעם הבאה. השחקן ישאל: "למה בשורה הזאת לא צוחקים?" או " אני מרגיש שהקהל מאבד עניין בחלק הזה של המחזה." וכמו שיש הרבה שאלות יש הרבה תשובות – פענוח לא נכון של המחזה, מיזנסצנות שגויות, או חוסר כשרון למשחק. אחד הפתרונות לכך נמצא באומנות הבמה. לא מדובר בכישורי משחק או ביכולות ניתוח טקסט, כי אם בטכניקות מכניות פשוטות שאם שמים לב אליהן משפרות את ההופעה פי כמה מונים. לכל בעל מקצוע יש את הטריקים הקטנים שלו כדי לייעל את עבודתו ולא משנה כמה למדתם לפני.  כמו מתאגרף, שלא משנה כמה הוא יתאמן, רק בזירה עצמה הוא ילמד לסיים את הסיבוב ליד הפינה שלו כדי שהיריב יאלץ ללכת לפינה שלו על מנת לנוח. זה טריק קטן אבל חשוב שעלול להשפיע על תוצאות הקרב. להלן אסופה של טכניקות קטנות ייתכן שלחלקכם הם יהיו מוכרים וידועים: (הכתיבה בלשון זכר.) תשתדל לבצע מחוות (gusture) עם היד הפונה לקדמת הבמה, כך תפתח את עצמך לקהל. תמנע מעמידה...

ייתכן שבמהלך חזרות אנחנו לומדים משהו. אך חשוב להגיד – זוהי אינה מטרת החזרה. כשאנו נכנסים לחדר חזרות, אנחנו נכנסים כאנשי מקצוע (גם אם אנחנו רק סטודנטים) אנחנו לא באים להתאמן או לשתף ב"טכניקות משחק" (לכך יש שיעורים ייעודיים). גם הקהל בא כדי לראות הצגה ולא מעוניין בטכניקה זו או אחרת. יוצא מזה שכאשר ניתן לזהות שחקן לפי בית ספרו ניתן לומר שבמקום לשחק, הוא מדגים את הטכניקות שהוא למד ורק עם הזמן הוא נגמל מזה. תפקידו של השחקן הוא להציג את המחזה בפני קהל ושהופעתו תהיה חוויה גדולה יותר מקריאה של המחזה. במילים אחרות השחקן אחראי ללבן שבדף. זה גם תפקידו של היוצר (תאורה, תלבושות, מוזיקה, וכו') להעצים את חווייתו של הצופה. כי הרי אפשר לעשות תאטרון בבגדי עבודה, במה ריקה, ואורות עבודה. ומן הסתם יש אנשים שיגידו שכך אפילו עדיף – כי הרי המהות האמיתית של התאטרון הינה הצתת הדמיון – והרבה אנשים יגידו שהחוויה של 'חזרה' היא לעיתים חזקה יותר מההצגה עצמה. אי לכך אומן טוב ומקצועי יכול להעצים את חווית הקהל מעבר לתנאים בסיסיים אלו. הרי העיקרון המרכזי של כל אומן בתאטרון – Do no harm (אל תגרו...