רועי מליח רשף

יום כתיבה לא טוב. זה קורה וזה יקרה. ישבתי לכתוב מעשר בבוקר עד שלוש.  לא הצלחתי להצדיק מהלך של הדמות הראשית. אם אתה הולך לאיבוד ביער פשוט תחזור אחורה. אז חזרתי. ושוב הלכתי לאיבוד ואז חזרתי. ואז שוב הלכתי לאיבוד וכן הלאה.  זה הזמזום הזה של המחזה שמשגע אותי.. .ואני חייב. חייב למצוא אותו שוב. לפעמים שדברים לא מסתדרים לי אני משחרר ומחפש את ה-FEEL של המחזה. נותן לעצמי לכתוב משהו שנובע מהרגשה. משתחרר מהמילים: רצון וקונפליקט ועלילה ופשוט נותן לעצמי לצוף בתוך מלנכוליה פלסטית. אני והדמות הראשית שלי מסונכרנים עכשיו, שנינו לא יודעים מה לעשות, שנינו לא יודעים מה היא רוצה. אנחנו ב'מצב'. וכל מה שאני יכול לעשות זה לחקור את המצב באמצעות מילים. לשאול אותה שאלות. הדמות שלי עכשיו בדילמה. ובדילמות או במילים אחרות סצנות ריאקטיביות - אני חלש. פעם הייתי גרוע, היום אני חלש,  ככל שאני מתקדם אני משתפר. עדיין, לתת לדמויות לתהות במעין מצב צ'כובי ולעשות את זה מעניין - עוד לא מצאתי את המפתח. הבעיה שהמחזה הזה דורש את זה/ יצאתי מותש מסשן הכתיבה. מבואס. כתבתי אולי עמוד של משהו שאני יכול להיות מ...

ג.ר.ר מרטין שכתב את משחקי הכס, טוען שהוא לא באמת תכנן הכול. הוא הגדיר את עצמו יותר כגנן מאשר ארכיטקט. הוא לא מתכנן את כל המהלכים  אלא מרגיש שהוא זורע רעיונות בסיפור ונותן להם לצמוח.  אני מזדהה עם זה כשאני כותב. את רוב זמני אני מבלה בתכנון המחזה אבל בסופו של דבר הקשר בין התכנון של הסיפור לבין המחזה עצמו רופף. אני מלמד לתכנן סיפורים, מלמד לפתח אותם ואת רוב זמני אני מבלה בתכנון הסיפור. אבל מעולם לא כתבתי טריטמנט שלם שהייתי נאמן לו. ברגע שהסיפור מתפתח אני יודע לאיזה עוגנים הייתי רוצה להגיע אבל לסיפור יש רצון לספר את עצמו. ויש עוגנים שצריכים להזרק. הדמויות מתחילות לקבל חיים על הדף וככל שאני מתקדם הם הופכות להיות יישות שאני כבר לא יכול לעקם אותן לרצוני. ככל שאני מכניס יותר פרטים העולם מתחיל להתבהר ואז אני כלוא בתוכו. ולכן אני מתכנן את הסיפור שוב ושוב אבל בעצם מה שאני עושה זה משקה את הגרעין שאיתו התחלתי ורואה לאן הוא צומח. אני סומך על התהליך ויודע שבסופו של דבר אם אני אספר לעצמי את הסיפור שוב ושוב אני אמצא את הטון שלו ופשוט ארקוד על המקלדת לצליליו. היום זה קרה בנוורלנד. היום שמעתי...

בתשע בבוקר התיישבתי לכתוב. ואז לא כתבתי. אז קראתי מחזה של מרטין מקדונה 'הסגן של אינשמור'. קראתי אותו בעבר וחזרתי לקרוא כמה סצנות. כאשר אני עובד, אני עוטף את עצמי בחומרים שמתקשרים עם הפרויקט שאני עובד איתו. ככה אני לא הולך לאיבוד. ומקבל נקודות של השראה מכל מיני כיוונים. במחיוד שכתיבת דיאלוג זה סוג של אימפרוביזציה וצריך לדעת איזה מחזות לקרוא על מנת להרגיש את הטון של המחזה.  הניגון של הדמויות נכנס לי למוח. אם הייתי קורא שייקספיר, אני מניח שמחזה אחר לגמרי היה נכתב. הקריאה במחזה של מקדונה גרמה לי להבין שדמויות טיפשות מדברות לפעמים יותר מדמויות חכמות. ואם הן לא מודעות לכך שהן טפשות אז זה בכלל נפלא. הן סובלות מחוסר היכולת לעבד נתונים מורכבים. יש להן נטייה לחזור על הדברים כדי לראות שהן עצמן הבינו. הן נוטות להסביר את עצמן יותר כי הן חושבות בזמן שהן מדברות ויודעות שמי שנמצא מולן הוא גם לא העפרון הכי מחודד בקלמר. זה כיף לכתוב דמויות שיכולת ההבנה שלהן את העולם מוגבלת ולכן הן מפתחות השקפת עולם ייחודית. יש הרבה מאוד הפתעות בכתיבה הזאת. עבדתי על נוורלנד מעשר עד שתיים וחצי ואז חזרתי הבי...

שבת. העברתי למחשב את החומרים שכתבתי אתמול על המחזה הרבה 'נוורלנד.' כאשר אני מעביר את כתב היד שלי למחשב, אני כבר מתחיל את  השכתוב. שמצד אחד אני מוצא אותו מעניין. מצד שני יש לי דחף לתקן. לקחתי החלטה להעביר רק את מה שכתבתי במחברת ורק אחר כך לתקן. זה לא קל. אני מתקן כל הזמן. חשבתי שאמצא זמן להמשיך את המחזה ולא רק להעביר חומר. לא מצאתי. בערב נסעתי לראות שני תרגילי בימוי בסמינר הקיבוצים של תלמידיי. הראשון היה מחזה מקורי לשני שחקנים בשם בבושקה שכתב ברק גדסי. מחזה עדין קטן, סוג של מעשייה. אני מאוד שמח כשמישהו מעלה מחזה מקורי. אני תמיד סקרן. המחזה השני היה גרסה מקוצרת של בית ברנרדה אלבה שביים צח אלבז. (אני לא אוהב שמשתמשים במילה עיבוד. כי עיבוד זה שמעבירים חומר ממדיה אחת למדיה אחרת. גרסה זה כשלוקחים משהו ועושים לו גרסה חדשה. עריכה מחודשת או קיצורים.) אבל זה לא העניין. בשני המחזות האלו האחד מקורי והשני קלאסיקה תהיתי לגבי הבחירה התיאטרלית. אני תוהה לגבי תפקידו של מחזה. כאשר צפיתי בבית ברנרדה אלבה ניסיתי לדמיין את הפעם הראשונה שזה עלה. דמיינתי את זה עולה לראשונה מול קהל שזאת התרבות ...

בבוקר ישבתי בבית קפה לפני שיעור לאבאן. המשכתי לקרוא בספרה של שרה רוהל. היא כתבה שם משהו נהדר על סאבטקסט. ביוון העתיקה השחקנים לבשו מסכות. הכוח של המסכה הוא בכך שהיא נטולת הבעה. ורוהל טענה יפה שהמילים חושפות והפנים מסתירות. כלומר הפנים של השחקנים הם המסכה. הפער בין ההסתרה לחשיפה מייצר את הסאבטקסט במשחק. אני מסכים עם זה לחלוטין. אני לא נהנה ששחקנים עושים פרצופים כדי לחשוף את הרגשות שלהם, זה מרחיק אותי. שיעור אחרון בלאבאן. התלמידים חולקו לקבוצות וניסו לפענח סצנה לבנה ולנתח את הדמויות. את החוקיות התנועתית. אחרי הפסקה הדגמתי על שני שחקנים את העבודה והמחשבה שעומדת מאחורי השיטה. אחר כך נפרדנו לשלום. אנחנו שוקלים להפגש ולהמשיך לתרגל. השפה של לאבאן היא כל כך ייחודית ונהדרת. אמנם היא קשה בהתחלה להבנה אבל אני חושב שבסוף רמת הידע של האנשים בסדנה גדלה למרות הקושי. לאחר מכן התיישבתי בבית קפה סמוך  השעה הייתה בסביבות שתיים וחצי. אחרי שסיימתי לאכול פתחתי את הלפטופ ועבדתי על 'נוורלנד' עד השעה שש וחצי. עבדתי על העלילה. בניית עלילה, בעיני, היא אחד הדברים הקשים. אני ממש חייב להמציא את המהלכים...

היום קמתי לא טוב, וזה די שיבש לי את שגרת הבוקר. בימי חמישי אין לי הרבה זמן לכתוב כי אני מלמד בסדנת הכתיבה שלי. החלטתי לותר על הכתיבה בבוקר. חשוב לדעת להחליט לא לכתוב. כמו שחשוב להחליט לכתוב. כשאני כותב אני כותב. כשאני לא כותב - אני לא כותב. בזמן שאני לא כותב אני לא מתחרט שאני לא כותב, אני לא אומר לעצמי שהייתי צריך לכתוב. התחושה הזאת מדכאת את הזמן שאתה כותב, היא גורמת ללחץ, למחשבות כמו "הנה אתה כותב עכשיו תמשיך כמה שיותר, כי בקרוב מאוד, חבר, אתה לא תכתוב." אני הפסקתי את זה. או כן או לא. היה שיעור אחרון בסדנה הנוכחית. אני מלמד המון כלים. הרבה טכניקות. ובעיקר אני מראה לתלמידים שלי איך הכול בנוי. יכול מלמד אותם מה זה סיפור.  אני לא מלמד אותם לכתוב. אף אחד לא יכול ללמד לכתוב. אפשר להגיד להם לכתוב. להגיש כל שבוע מטלה. אפשר לתת הערות. אבל אני לא יכול ללמד אותם לשבת על התחת, אני לא יכול ללמד אותם להתמיד. הבעיה היא במוטיבציה, הפחד מהעבודה הקשה, מה שצריך זה תמריץ. פעם חשבתי שאם מישהו יסיים דראפט ראשון במהלך הסדנה אני אחזיר לו את שכר הלימוד. זה נראה לי תמריץ טוב.  הייתי בפגישה בצוו...

אלו דוגמאות של איך לספר את הסיפור בשורה. אולי אחד הדברים הקשים ביותר בכתיבה. מוזמנים לראות אם ניחשתם את כל הסרטים / מחזות בתגובות. מיליונר אקסנטרי שם על עצמו זהות של גיבור על ויוצא להלחם בליצן אכזרי ומרושע השולט ברחובותיה המושחתים של העיר. רגע לפני פשיטת רגל, סוכן מכירות מזדקן מחליט להתפייס עם בנו הבכור ומוצא רק אכזבה המובילה אותו להחלטה לשים קץ לחייו לאחר שהוריו השאירו אותו בטעות בבית ויצאו לחופשת חג מולד, ילד בעל תושיה מוצא את עצמו מגן על ביתו נגד שני שודדים נבזיים.  לאחר שאביו נרצח על ידי דודו, גור אריות נזרק לגלות, שם הוא מתבגר ונדרש לחזור על מנת לטעון בחזרה לכתר. לאחר שאיבדה את כל רכושה,  יפיפיה מזדקנת משקרת את דרכה על מנת למצוא בית וחתן  אך בעלה האלים של אחותה  יעשה הכול על מנת לחשוף את השקרים ולמנוע ממנה להשתלט על ביתו ועל חברו הטוב. אי שם בפריפריה אמריקאית, אב מדוכא החווה את משבר אמצע החיים מחליט לעשות שינוי קיצוני בחייו לאחר שהתאהב באופן חד צדדי בחברה הכי טובה של בתו סוכנת אפ בי איי חדורת מוטיבציה נאלצת לשתף פעולה עם רוצח קניבל גאון על מנת להתחק...

התיישבתי לכתוב בבוקר. רציתי לעבוד על נוורלנד. במקום זה כתבתי סקיצה  למחזה חדש. לא היה לי הרבה זמן. מאוחר יותר לקחתי את בתי למוזיאון תל אביב. הסתובבנו בין התערוכות. אני מדמיין שכל דבר הוא תפאורה להצגה. שואל את עצמי. איזה טקסט הייתי כותב. אני מחבב את החשיבה הזאת. שוקל לעשות מנוי ולרבוץ במוזיאון ולכתוב. אני אוהב אומנות מודרנית. כשחזרתי חשבתי שאכתוב. לא כתבתי. בערב הלכתי לשפוט בפרויקט קריאה באוניברסיטת תל אביב. קראו שלושה מחזות. רשמתי לעצמי הערות תוך כדי. אני עושה את זה יותר בשבילי בזמן האחרון כי זה גורם לי להיות פעיל. הסבלנות שלי מאוד הצטמצמה בזמן האחרון. שוב עברה לי בראש המחשבה שששיחה זה לא תיאטרון מעניין. יותר ויותר אני מבין את המהות של כתיבה דרמטית. בדרך חזרה

התיישבתי בתשע בבוקר לכתוב את נוורלנד. ערכתי טקסט שכבר כתבתי. הייתי בטוח שכתבתי יותר. ניסיתי להתקדם ולא הצלחתי. נרדמתי על הספה במחשבות. קמתי כעבור שעה וגיליתי ביקורת נהדרת ...

נעמה נולדה כילדה מבודדת, בעלת איזה פגם שהופך אותה ל"מעוותת". את העיוות שלה אנו (הקהל) לא רואים, כלומר — השחקנית הנאה נועה צנקל, המגלמת אותה, מסמנת את חריגותה רק במשחק ולא על ידי איפור או נכות פיזית מוגדרת. נעמה גדלה במין כפר מוכה זאבים, ונדמה שכל התקשורת שלה עם העולם החיצוני מתווכת דרך הוריה המגוננים ודרך מסך הטלוויזיה. במהלך השנים היא הולכת ומתאהבת בשחקן נירו לוי, המופיע בטלנובלה האהובה עליה. כל חייה היא מדמיינת שהיא הדמות הנשית שנירו לוי מאוהב בה בטלנובלה, ושיום אחד הם יתאחדו באהבתם. הוריה האוהבים של נעמה מחליטים להגשים לה את משאלת־הלב הבוערת הזאת. הם חוטפים את נירו לוי (המגלם את עצמו בהצגה, בשמו) מאיימים עליו ברובה ציד, כובלים אותו ומביאים רב, שיחתן את הזוג הטרי. לא במקרה מציינת התוכנייה את המחזה "דם דם דא דם" כ"קומדיה", "טרגדיה", ו"משל", אבל על כל ההגדרות האלה מסומן גם פס שחור המוחק אותן במתכוון. זאת אומרת, מדובר פה במחזה שהוא גם כל אלה, אבל גם לא. הוא בעצם מסרב להגדיר את עצמו ובכך יוצר הגדרה משלו, או שמציע לקהל להגדיר את המחזה ...

נתתי ליפים ריננברג את המחזה לנווה יוסף. כעבור כמה ימים הוא התקשר אלי ואמר: לא הבנתי. מבחינתי זה מספיק. הוא ביים די הרבה מחזות שלי אם הוא לא הבין משהו בכתיבה שלי אז הבעיה אצלי.   שמתי את המחזה בצד ועבדתי על "יואל" כמה ימים. אחרי שסיימתי את העבודה על יואל. הרגשתי שאני מסוגל לחזור לכתוב את המחזה לפסטיבל נווה יוסף. טעיתי. לא הצלחתי להחזיר את עצמי למחזה. הרגשתי דחייה. שלושה ימים שלא כתבתי כלום. לא הצלחתי לאהוב את הרעיון שכתבתי ולא ידעתי איך לשנות אותו. יש שם משהו בבסיס הרעיון שאני אוהב.  לפעמים אני צריך לכתוב משהו והראש שלי רוצה לכתוב בצורה אחרת, בטון אחר, באווירה אחרת. שלושה ימים קראתי ספרים. אם אני לא כותב אני קורא. שלחתי הודעה לבוצר ביקשתי לכתוב מחזה אחר. הוא אמר אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה רק שיהיה לארבעה שחקנים או שחקניות. התיישבתי לכתוב מהבוקר ועד אחר הצהריים. שלחתי ליפים, שלחתי למחזאים נראה מה יגידו. בערב הלכתי לספריה והבאתי עוד ספרים. יש לי צמא לפרוזה, סיימתי לקרוא את נקודת מפנה של מלקולם גלדוול. ועכשיו אני קורא ספר של פרדריק בראון ' הפרדוקס האבוד. קובץ סיפורים של...

יפים ריננברג ואנוכי החלטנו לשבת לשוחח שעה על התהליך שעברנו בבימוי ההצגה דם דם דא דם. אנחנו מדברים על כתיבה, שיתוף פעולה בין במאי למחזאי. העבודה עם השחקנים. הקשיים בעבודה על מחזה מקורי ועוד