יום כתיבה לא טוב, כתיבת הצגת יחיד ועל השאלה למי לעזאזל הוא מדבר?
יום כתיבה לא טוב. זה קורה וזה יקרה. ישבתי לכתוב מעשר בבוקר עד שלוש. לא הצלחתי להצדיק מהלך של הדמות הראשית. אם אתה הולך לאיבוד ביער פשוט תחזור אחורה. אז חזרתי. ושוב הלכתי לאיבוד ואז חזרתי. ואז שוב הלכתי לאיבוד וכן הלאה. זה הזמזום הזה של המחזה שמשגע אותי.. .ואני חייב. חייב למצוא אותו שוב.
לפעמים שדברים לא מסתדרים לי אני משחרר ומחפש את ה-FEEL של המחזה. נותן לעצמי לכתוב משהו שנובע מהרגשה. משתחרר מהמילים: רצון וקונפליקט ועלילה ופשוט נותן לעצמי לצוף בתוך מלנכוליה פלסטית. אני והדמות הראשית שלי מסונכרנים עכשיו, שנינו לא יודעים מה לעשות, שנינו לא יודעים מה היא רוצה. אנחנו ב'מצב'. וכל מה שאני יכול לעשות זה לחקור את המצב באמצעות מילים. לשאול אותה שאלות. הדמות שלי עכשיו בדילמה. ובדילמות או במילים אחרות סצנות ריאקטיביות - אני חלש. פעם הייתי גרוע, היום אני חלש, ככל שאני מתקדם אני משתפר. עדיין, לתת לדמויות לתהות במעין מצב צ'כובי ולעשות את זה מעניין - עוד לא מצאתי את המפתח. הבעיה שהמחזה הזה דורש את זה/
יצאתי מותש מסשן הכתיבה. מבואס. כתבתי אולי עמוד של משהו שאני יכול להיות מרוצה ממנו. יש גם ימים כאלה.
מאוחר יותר הייתה לי ישיבה במפעל הפיס. אני אוהב את האנשים שאיתי בועדה. אני אוהב שתרבות חשובה להם.
מהפיס הלכתי במהירות לחנות דפוס להדפיס את הטקסטים לקריאה ובדרך הביתה גיליתי שהיא מחר ולא היום. ברגע אחד - ירידת מתח. אני כל כך סקרן לשמוע את הטקסט. התיישבתי על הספה חמש דקות ולא זזתי. בהיתי בקיר. אמרתי לעצמי נפלא אני יכול להמשיך לכתוב. קמתי וחזרתי לשבת. אני מותש. אין לי כוח לחשוב על דרמה יותר להיום.
דיברתי עם נועה שכטר ושוחחנו על 'יואל' הצגת היחיד שתעלה ב28.8 - היא סיפרה על התגליות שהם מצאו במחזה. אני לא נהנה לצפות בהצגות יחיד. ראיתי כמה שהיו ממש טובות. אבל לרוב אני מרגיש שהסיפור לא מתקדם ומשתדל להמנע אלא אם יש משהו בסיפור שתופס אותי. כתבתי שתי הצגות יחיד "האודישן" יחד עם לנה פוגוסוב ובביצועה (היינו מועמדים עליה בפרסי קיפוד הזהב בקטגוריית המחזה הטוב ביותר - לא זכינו) ועכשיו את יואל. בשתיהן ניסיתי למצוא מנגנון מעניין וסיפור גדול מהחיים. סיפור שאין לי שום יכולת להעשות בשום דרך אחרת. 'יואל' הוא מחזה אקשן. מרדפים, פיגועים, הפגנות, יריות. או לעשות סרט עתיר תקציב או ההיפוך המוחלט - הצגת יחיד. אני חובב ספרי אקשן ופשע (לי צ'יילד, גרג הורוביץ, גיימס פיינדר, אלמור לאונרד וכו') כאשר אני קורא ספר כזה אני לא יכול להפסיק. זה גורם לי לאדרנלין משוגע בגוף! אז חשבתי לנסות לעשות כזה לבמה. יש לי יוצרים נהדרים ואני מאוד סקרן לראות את התוצאה.
דבר שאני מתעלם ממנו כשאני כותב הצגת יחיד זה מהשאלה: 'למי הדמות מדברת?' אני לא עונה על זה. השאלה הזאת לא מעניינת אותי ואני חושב שהיא שגוייה. לפחות בשלב הכתיבה. זה סיפור, לא סיטואציה. הסיפור צריך להיות טוב. סופר לא שואל את עצמו למי הוא כותב - התשובה ברורה הוא כותב לקורא. ההתמקדות בסיטואציה, מגבילה את הדימיון. הפסיכולוגיה משתבשת. אני לא אומר שזה לא חובה בהצגות יחיד. זה פותח יותר אפשרויות תיאטרליות. ואם אתם מעוניינים לכתוב הצגת יחיד בחייאת - עזבו תיאורים, עזבו דימויים. תתמקדו בפעולה של הסיפור שהכול יתקדם שכל הזמן תהיה שאלה. זה בכל זאת דרמה והעקרונות הדרמטיים תקפים כאן. תנו לשחקנים ולבימאים למצוא דימויים.
בסוף היום דיברתי עם יפים ריננברג. הוא עדכן שהייתה הצגה מוצלחת מול אולם מלא של דם דם דא דם.
*תוספת מאוחרת - ישבתי לשכתב את המחזה לפסטיבל נווה יוסף. יוצא נחמד אבל די להיום.
לפעמים שדברים לא מסתדרים לי אני משחרר ומחפש את ה-FEEL של המחזה. נותן לעצמי לכתוב משהו שנובע מהרגשה. משתחרר מהמילים: רצון וקונפליקט ועלילה ופשוט נותן לעצמי לצוף בתוך מלנכוליה פלסטית. אני והדמות הראשית שלי מסונכרנים עכשיו, שנינו לא יודעים מה לעשות, שנינו לא יודעים מה היא רוצה. אנחנו ב'מצב'. וכל מה שאני יכול לעשות זה לחקור את המצב באמצעות מילים. לשאול אותה שאלות. הדמות שלי עכשיו בדילמה. ובדילמות או במילים אחרות סצנות ריאקטיביות - אני חלש. פעם הייתי גרוע, היום אני חלש, ככל שאני מתקדם אני משתפר. עדיין, לתת לדמויות לתהות במעין מצב צ'כובי ולעשות את זה מעניין - עוד לא מצאתי את המפתח. הבעיה שהמחזה הזה דורש את זה/
יצאתי מותש מסשן הכתיבה. מבואס. כתבתי אולי עמוד של משהו שאני יכול להיות מרוצה ממנו. יש גם ימים כאלה.
מאוחר יותר הייתה לי ישיבה במפעל הפיס. אני אוהב את האנשים שאיתי בועדה. אני אוהב שתרבות חשובה להם.
מהפיס הלכתי במהירות לחנות דפוס להדפיס את הטקסטים לקריאה ובדרך הביתה גיליתי שהיא מחר ולא היום. ברגע אחד - ירידת מתח. אני כל כך סקרן לשמוע את הטקסט. התיישבתי על הספה חמש דקות ולא זזתי. בהיתי בקיר. אמרתי לעצמי נפלא אני יכול להמשיך לכתוב. קמתי וחזרתי לשבת. אני מותש. אין לי כוח לחשוב על דרמה יותר להיום.
דיברתי עם נועה שכטר ושוחחנו על 'יואל' הצגת היחיד שתעלה ב28.8 - היא סיפרה על התגליות שהם מצאו במחזה. אני לא נהנה לצפות בהצגות יחיד. ראיתי כמה שהיו ממש טובות. אבל לרוב אני מרגיש שהסיפור לא מתקדם ומשתדל להמנע אלא אם יש משהו בסיפור שתופס אותי. כתבתי שתי הצגות יחיד "האודישן" יחד עם לנה פוגוסוב ובביצועה (היינו מועמדים עליה בפרסי קיפוד הזהב בקטגוריית המחזה הטוב ביותר - לא זכינו) ועכשיו את יואל. בשתיהן ניסיתי למצוא מנגנון מעניין וסיפור גדול מהחיים. סיפור שאין לי שום יכולת להעשות בשום דרך אחרת. 'יואל' הוא מחזה אקשן. מרדפים, פיגועים, הפגנות, יריות. או לעשות סרט עתיר תקציב או ההיפוך המוחלט - הצגת יחיד. אני חובב ספרי אקשן ופשע (לי צ'יילד, גרג הורוביץ, גיימס פיינדר, אלמור לאונרד וכו') כאשר אני קורא ספר כזה אני לא יכול להפסיק. זה גורם לי לאדרנלין משוגע בגוף! אז חשבתי לנסות לעשות כזה לבמה. יש לי יוצרים נהדרים ואני מאוד סקרן לראות את התוצאה.
דבר שאני מתעלם ממנו כשאני כותב הצגת יחיד זה מהשאלה: 'למי הדמות מדברת?' אני לא עונה על זה. השאלה הזאת לא מעניינת אותי ואני חושב שהיא שגוייה. לפחות בשלב הכתיבה. זה סיפור, לא סיטואציה. הסיפור צריך להיות טוב. סופר לא שואל את עצמו למי הוא כותב - התשובה ברורה הוא כותב לקורא. ההתמקדות בסיטואציה, מגבילה את הדימיון. הפסיכולוגיה משתבשת. אני לא אומר שזה לא חובה בהצגות יחיד. זה פותח יותר אפשרויות תיאטרליות. ואם אתם מעוניינים לכתוב הצגת יחיד בחייאת - עזבו תיאורים, עזבו דימויים. תתמקדו בפעולה של הסיפור שהכול יתקדם שכל הזמן תהיה שאלה. זה בכל זאת דרמה והעקרונות הדרמטיים תקפים כאן. תנו לשחקנים ולבימאים למצוא דימויים.
בסוף היום דיברתי עם יפים ריננברג. הוא עדכן שהייתה הצגה מוצלחת מול אולם מלא של דם דם דא דם.
*תוספת מאוחרת - ישבתי לשכתב את המחזה לפסטיבל נווה יוסף. יוצא נחמד אבל די להיום.
תגובות