להעביר למחשב, תרגילי בימוי והיחס לעבר, הצגה חשופה, ובקטנה וידוי על היחס שלי לחנוך לוין

שבת. העברתי למחשב את החומרים שכתבתי אתמול על המחזה הרבה 'נוורלנד.' כאשר אני מעביר את כתב היד שלי למחשב, אני כבר מתחיל את  השכתוב. שמצד אחד אני מוצא אותו מעניין. מצד שני יש לי דחף לתקן. לקחתי החלטה להעביר רק את מה שכתבתי במחברת ורק אחר כך לתקן. זה לא קל. אני מתקן כל הזמן.

חשבתי שאמצא זמן להמשיך את המחזה ולא רק להעביר חומר. לא מצאתי.

בערב נסעתי לראות שני תרגילי בימוי בסמינר הקיבוצים של תלמידיי. הראשון היה מחזה מקורי לשני שחקנים בשם בבושקה שכתב ברק גדסי. מחזה עדין קטן, סוג של מעשייה. אני מאוד שמח כשמישהו מעלה מחזה מקורי. אני תמיד סקרן. המחזה השני היה גרסה מקוצרת של בית ברנרדה אלבה שביים צח אלבז. (אני לא אוהב שמשתמשים במילה עיבוד. כי עיבוד זה שמעבירים חומר ממדיה אחת למדיה אחרת. גרסה זה כשלוקחים משהו ועושים לו גרסה חדשה. עריכה מחודשת או קיצורים.) אבל זה לא העניין.

בשני המחזות האלו האחד מקורי והשני קלאסיקה תהיתי לגבי הבחירה התיאטרלית. אני תוהה לגבי תפקידו של מחזה. כאשר צפיתי בבית ברנרדה אלבה ניסיתי לדמיין את הפעם הראשונה שזה עלה. דמיינתי את זה עולה לראשונה מול קהל שזאת התרבות שלו וזוהי שפתו. אני חושב כך על המחזות של שייקספיר ו צ'כוב. ואני חושב שתיאטרון תפקידו להציג את ההווה ולנבא את העתיד. העבר משמש אותנו כדי ללמוד משהו על היום. ולכן אני עייף מפינטר, וצכוב ואיבסן וברכט. אני רוצה לראות חומרים חדשים. שהתרבות שלהם היא מעכשיו. זו כמובן נוגע בתרבות הצריכה הפרטית שלי. זו אינה ביקורת על ההצגה אלא שאלה על מהות החומר. כאשר אני רואה עבודה של הסטודנטים שלי אני משתדל לפרק את הביקורת שלי לחלקים. אני מנסה לזהות האם הסטודנטים בקיאים במלאכת הבימוי. האם הם אחידים בבימוי שלהם ולא מגיב על האינטרפרטציה שלהם על החומר.
לגבי המחזה המקורי. אני קורא מחזות רבים ומוצא את עצמי שואל למה דווקא הסיפור הזה. אני נתקל בלא מעט אנשים שכותבים על העבר. על תקופות ישנות. ואז גם ההצגה נראית מפעם. אני לא רוצה שהמחזה ישמע כאילו הוא תורגם משפה אחרת. לעיתים אני קורא מחזה שמרגיש כאילו הוא נכתב על ידי מישהו שחושב שככה צריך לכתוב תיאטרון. אני לא מדבר על המחזה שראיתי שהתעסק בקונספט של היה היה פעם. אלא על המחשבה שהוצתה עקב הצפייה בהצגה. גם בלימוד מחזאות לומדים שייקספיר וצכוב. ואני האחרון שימעיט בערכם, להפך אני חוזר וקורא את המחזות שלהם שוב ושוב. אבל גם יודע שאני לא הם ולא אכתוב כמוהם. כי ראשית אני לא בא מהתרבות הזאת. וגם חנוך לוין כתב בזמן מסויים ובתקופה מסויימת. שאיננה רלוונטית עוד עברו עוד מעט עשרים שנה ממותו. וחמישים שנה מיצירתו הראשונה בערך. וידוי אני עברתי מהערצה גדולה מאוד לחנוך לוין כנער למחשבה שהוא בונה מחזות לא טובים  אבל משורר נפלא. תכלס הגעתי לנקודה שבה אני מרגיש שההתעסקות בחנוך לוין מיצתה  את עצמה בתקופה הנוכחית מבחינת התיאטרון. שחקו את מחזותיו עד בלי די.

לאחר מכן הלכתי להצגה של שנה ג'' אחרונה' בבימויו של יונתן רון. ההצגה בנוייה על חומרים שכתבו השחקנים בהתבסס על הרעיון שזו הצגתם האחרונה והם מסיימים ללמוד.  ההצגה הייתה חשופה וחיה. התלמידים דיברו מתוך עצמם, חשפו את עולמם בתוך אסתטיקה גבוהה וסדר. צחקתי המון. ואף עליתי לבמה כאשר הזמינו מישהו מהקהל. לאחר שחזרתי הביתה אמרתי לעצמי: הנה הייתי בהצגה שאין לה גרסה קודמת. אלה החומרים של השחקנים ואני יודע את זה. הכול היה חדש ואישי. זה היה רלוונטי לי (גם כי אני מורה שלהם) אבל גם כי השפה הייתה היום. הם דיברו על עכשיו. לא היה שחזור  של תרבות. התרבות הייתה מול העיניים שלי. זה היה אירוע. אספקלריא מעירה אל הטבע.

אירוע זה אולי המילה החשובה היום בתיאטרון. בשביל לנצח את הטלוויזיה להביא קהל אתה צריך לייצר אירוע ששווה את זה. ואני אבוא לא בגלל שאני מוכרח אלא בגלל שאני רוצה.

בדרך חזרה על האופניים הספקתי לקבל הערות מיפים על המחזה "קיצור תהליכים" בקצרה: המחזה יותר טוב אבל עלי לכתוב את זה יותר פשוט ופחות מורכב. מחר אני אשב על זה.