גנן ולא ארכיטקט, רגע נפלא של פוך, אי-גיון של משחק, למה לשחקנים אסור להבין מה הם עושים.

ג.ר.ר מרטין שכתב את משחקי הכס, טוען שהוא לא באמת תכנן הכול. הוא הגדיר את עצמו יותר כגנן מאשר ארכיטקט. הוא לא מתכנן את כל המהלכים  אלא מרגיש שהוא זורע רעיונות בסיפור ונותן להם לצמוח.  אני מזדהה עם זה כשאני כותב. את רוב זמני אני מבלה בתכנון המחזה אבל בסופו של דבר הקשר בין התכנון של הסיפור לבין המחזה עצמו רופף. אני מלמד לתכנן סיפורים, מלמד לפתח אותם ואת רוב זמני אני מבלה בתכנון הסיפור. אבל מעולם לא כתבתי טריטמנט שלם שהייתי נאמן לו. ברגע שהסיפור מתפתח אני יודע לאיזה עוגנים הייתי רוצה להגיע אבל לסיפור יש רצון לספר את עצמו. ויש עוגנים שצריכים להזרק. הדמויות מתחילות לקבל חיים על הדף וככל שאני מתקדם הם הופכות להיות יישות שאני כבר לא יכול לעקם אותן לרצוני. ככל שאני מכניס יותר פרטים העולם מתחיל להתבהר ואז אני כלוא בתוכו. ולכן אני מתכנן את הסיפור שוב ושוב אבל בעצם מה שאני עושה זה משקה את הגרעין שאיתו התחלתי ורואה לאן הוא צומח. אני סומך על התהליך ויודע שבסופו של דבר אם אני אספר לעצמי את הסיפור שוב ושוב אני אמצא את הטון שלו ופשוט ארקוד על המקלדת לצליליו.

היום זה קרה בנוורלנד. היום שמעתי לראשונה את המוזיקה שבוקעת מהמחזה. זה רגע נפלא שעוטף אותי כמו פוך.  אני לא קורא יותר ספרים, אני לא קורא יותר מחזות, אני רק מזמזם את המחזה בראש.

כתבתי מתשע בבוקר עד שלוש ואני לחלוטין הופתעתי ממה יצא. זה קורה לי לפעמים. הגרעין של הרעיון בנוור לנד זה המושג 'ילדים אבודים.' זה הרעיון שרציתי לחקור במחזה. זה ממוקם בעולם של סמים ופשע ואלימות והדמויות, למרות שהם בני אדם מהגרועים שיש, עדיין מחפשים חברות אהבה והגשמה עצמית. המחזה הולך למקומות לא צפויים ומחר בקריאה אני סקרן לראות את התגובות.  אני לא שולח את המחזה לאנשים לקרוא לפני. אני רוצה לראות את התגובה האמיתית שלהם  למפגש עם הטקסט.

בערב הלכתי לסמינר הקיבוצים לעזור בתרגיל בימוי 'הבית הנקי' של שרה רוהל. (לא במקרה אני קורא את הספר שלה) זה מחזה מקסים על נשים. עבדנו על המשחק. יותר נכון עבדנו על הרפייה, ועל חשיפה ובעיקר על האי-גיון של המשחק. התוצאות היו ניכרות ואני חושב שהגענו להישגים נאים מאוד.

אי גיון של שחקן הוא קונספט משחקי מאוד חשוב. הוא נוגע בשאלה האם אני יכול לשחק משהו שמעולם לא חוויתי ו/או שהקהל לא חווה. האם אני יכול לשחק אדם ששכב עם אימא שלו ורצח את אבא שלו? האם אני יכול לשחק אישה שרוצחת את ילדיה. התשובה היא כן. לפחות כך הייתי רוצה להאמין. לכן מה שאני רואה על הבמה לא יכול להיות הגיוני. הוא חייב להיות צורה אחרת של התנהגות מהמקובל. הרצון של שחקנים להצדיק את העבודה שלהם, ושיהיו להם תשובות ברורות, משטיח את העבודה להסברים משחקיים (זה מתבטא בעיקר בתנועות ידיים רבות וחוזרות על עצמן) שחקנים צריכים לשחרר את הרצון שלהם להבין מה הם עושים מבחינה פסיכולוגית. ככל שהם צעירים אין להם את היכולת במסגרת הידע שלהם באמת לענות תשובה מספקת. היות והדמות עצמה חווה את הסיטואציה לראשונה בחייה, גם התצוגה המשחקית צריכה להיות ראשונית, בתולית, ממקום לא ידוע. אם אני כקהל אומר "אה כן זה הגיוני, ככה מגיבים שמגלים שאתה נשוי לאימא שלך."  אז לשם מה התכנסנו בחלל התיאטרון. המשותף לשחקנים ולקהל שלאף אחד אין מושג. והרגעים האלה הם מה שהופכים את הבמה למרתקים. הרגעים הכי יפים בתיאטרון הם כשאין מילים. בגלל זה אני חושב שהיוונים השתמשו במסיכות. למסיכה אין הבעות, אלא הבעה אחת ולכן לא נוצרת תגובה. נוצרת הדחקה לאמת  ונוצר מצב של חוסר, מצב מתחום האי-גיון.

הבמאי כריסטיאן לופה ביים מחזה על בני נוער מכורים להרואין. בתחילת החזרות הוא ביקש מהשחקנים לא לבצע שום מחקר משום סוג לגבי איך זה מרגיש לעשות הרואין. לא לראות סרטים על זה, לא לדבר עם אנשים שעשו הרואין. כלום. הוא ביקש מהם להפעיל את הדימיון שלהם לגבי מה זה הרואין ומה הוא היה עושה להם. כל שחקן הגיב אחרת. כשהצגה עלתה אנשים שהיו מעורבים עם הרואין בדרך זו או אחרת אמרו שזה ככה בדיוק.

היכולת להתחבר לתת מודע הוא לשחק בתבניות שאינן הגיוניות או מוסברות. המציאות היא גם סימטרית וגם א-סימטרית. ואם התיאטרון הוא ביטוי של החיים הוא חייב להיות גם א-סימטרי ובלתי הגיוני. בתוך מסגרת מאורגנת ומסודרת של האמת.