לכתוב בחצי שעה הראשונה ולמה לא לשוחח על

התיישבתי בתשע בבוקר לכתוב את נוורלנד. ערכתי טקסט שכבר כתבתי. הייתי בטוח שכתבתי יותר. ניסיתי להתקדם ולא הצלחתי. נרדמתי על הספה במחשבות. קמתי כעבור שעה וגיליתי ביקורת נהדרת בעיתון הארץ על המחזה דם דם דא דם. חשתי הקלה ושמחה. אחר כך עברה עוד שעה בחוסר מעש (פייסבוק, וואטסאפ. קריאה בעיתון) בשלוש עלה לי רעיון מה אני צריך לעשות. כתבתי כמו משוגע עד 15:15. הרגשתי מטומטם וקיללתי את עצמי שתמיד אני מבין משהו ברגע האחרון.
נסעתי לסמינר והרצתי את הסיפור בראש.
שם עזרתי בתרגיל בימוי.
ונשארתי לראות תרגיל אחר.
באמצע התרגיל השני עלה לי רעיון חדש למחזה. הוצאתי פנקס ורשמתי. זו תחושה נעימה לכתוב תוך כדי הצגה. זה עושה אותי פעיל. בסוף ההצגה הבנתי שב-2018 המילים איבדו את המשמעות שלהם על הבמה הישראלית. קהל רוצה לראות פעולה שיש בה מגע. מגע אי אפשר לזייף. מגע זה אמיתי. לכתוב הצגות אילמות. ולהכניס טקסט אחר כך. כלומר להתעלם מהמשפט בטריטמנט שכתוב בו "משוחחים על"