כתיבה, תמריץ, שרה רוהל, וחוף ים
היום קמתי לא טוב, וזה די שיבש לי את שגרת הבוקר. בימי חמישי אין לי הרבה זמן לכתוב כי אני מלמד בסדנת הכתיבה שלי. החלטתי לותר על הכתיבה בבוקר. חשוב לדעת להחליט לא לכתוב. כמו שחשוב להחליט לכתוב. כשאני כותב אני כותב. כשאני לא כותב - אני לא כותב. בזמן שאני לא כותב אני לא מתחרט שאני לא כותב, אני לא אומר לעצמי שהייתי צריך לכתוב. התחושה הזאת מדכאת את הזמן שאתה כותב, היא גורמת ללחץ, למחשבות כמו "הנה אתה כותב עכשיו תמשיך כמה שיותר, כי בקרוב מאוד, חבר, אתה לא תכתוב." אני הפסקתי את זה. או כן או לא.
היה שיעור אחרון בסדנה הנוכחית. אני מלמד המון כלים. הרבה טכניקות. ובעיקר אני מראה לתלמידים שלי איך הכול בנוי. יכול מלמד אותם מה זה סיפור. אני לא מלמד אותם לכתוב. אף אחד לא יכול ללמד לכתוב. אפשר להגיד להם לכתוב. להגיש כל שבוע מטלה. אפשר לתת הערות. אבל אני לא יכול ללמד אותם לשבת על התחת, אני לא יכול ללמד אותם להתמיד. הבעיה היא במוטיבציה, הפחד מהעבודה הקשה, מה שצריך זה תמריץ. פעם חשבתי שאם מישהו יסיים דראפט ראשון במהלך הסדנה אני אחזיר לו את שכר הלימוד. זה נראה לי תמריץ טוב.
הייתי בפגישה בצוותא בכל הנוגע לפסטיבל שאנחנו יוזמים בנוגע לעולם המחזאות. הרגנו את הישן כדי להוליד משהו חדש.
לקחתי את הבנות שלי ונסענו לבריכה. היא הייתה סגורה. עשינו אחורה פנה והלכנו לחוף מציצים. בזמן שבנותי שיחקו, אני קראתי ספר מאת שרה רוהל.
נהנה מאוד מנקודת המבט שלה על עולם התיאטרון. יש לה תובנות נהדרות והיא כותבת מחוננת.
את מרבית זמני בים ביליתי בבהייה וב-אי עשייה. בעיקרה התבוננתי באנשים והקשבתי לשיחות. היה לי נעים בסופו של דבר. זה גרם לי לתהות לגבי הרגלי הצפייה שלי בתיאטרון. (אבל זה חומר לפוסט אחר.)
השעה מאוחרת - ועוד יום עבר ולא התקדמתי עם המחזות שאני אמור לכתוב.
היה שיעור אחרון בסדנה הנוכחית. אני מלמד המון כלים. הרבה טכניקות. ובעיקר אני מראה לתלמידים שלי איך הכול בנוי. יכול מלמד אותם מה זה סיפור. אני לא מלמד אותם לכתוב. אף אחד לא יכול ללמד לכתוב. אפשר להגיד להם לכתוב. להגיש כל שבוע מטלה. אפשר לתת הערות. אבל אני לא יכול ללמד אותם לשבת על התחת, אני לא יכול ללמד אותם להתמיד. הבעיה היא במוטיבציה, הפחד מהעבודה הקשה, מה שצריך זה תמריץ. פעם חשבתי שאם מישהו יסיים דראפט ראשון במהלך הסדנה אני אחזיר לו את שכר הלימוד. זה נראה לי תמריץ טוב.
הייתי בפגישה בצוותא בכל הנוגע לפסטיבל שאנחנו יוזמים בנוגע לעולם המחזאות. הרגנו את הישן כדי להוליד משהו חדש.
לקחתי את הבנות שלי ונסענו לבריכה. היא הייתה סגורה. עשינו אחורה פנה והלכנו לחוף מציצים. בזמן שבנותי שיחקו, אני קראתי ספר מאת שרה רוהל.
100 Essays I Don't Have Time to Write: On Umbrellas and Sword Fights, Parades and Dogs, Fire Alarms, Children, and Theater
נהנה מאוד מנקודת המבט שלה על עולם התיאטרון. יש לה תובנות נהדרות והיא כותבת מחוננת.
את מרבית זמני בים ביליתי בבהייה וב-אי עשייה. בעיקרה התבוננתי באנשים והקשבתי לשיחות. היה לי נעים בסופו של דבר. זה גרם לי לתהות לגבי הרגלי הצפייה שלי בתיאטרון. (אבל זה חומר לפוסט אחר.)
השעה מאוחרת - ועוד יום עבר ולא התקדמתי עם המחזות שאני אמור לכתוב.
תגובות