רועי מליח רשף

אתחיל בסיפור (ייתכן אמיתי, ייתכן אגדה אבל עדיין סיפור טוב) -לאחר סיום לימודי המשחק שלו, סר איאן מק'קלן   מצא עצמו משחק במספר הצגות וסרטים. אבל חלומו היה לשחק את 'המלט'. היות ולא היה בנמצא במאי או מנהל אומנותי שייתן לו את התפקיד, החליט ליזום זאת בעצמו.  הוא ארגן כמה מחבריו השחקנים והזמין אותם לעבוד איתו על המחזה המלט כשהוא בתפקיד הראשי. לאחר שהתגבשה קבוצת שחקנים, הם פרסמו מודעה בעיתון שקבוצת שחקנים מקיימים אודישנים לבמאים. עד מהרה מצאו קבוצת השחקנים הנ"ל, במאי צעיר שנראה להם מתאים והחלו בעבודה ללא כסף ממקור חיצוני. כלומר הם עצמם השקיעו את כספם הדל בשביל צרכי ההפקה. לבסוף עלתה ההצגה, נחלה הצלחה, ומרבית השחקנים כולל הבמאי מצאו עבודה בתאטרון זה או אחר. כשחלקם הגדול הגיע לרויאל שייקספיר קומפני. ייתכן שקבוצה זו היא הרויאל שייקספיר קומפני. זה סיפור שאני בד"כ מספר, אני לא יודע מהיכן הוא והאם יש בו אמת.  גיליתי שהרבה מזיכרונות הילדות שלי מעולם לא קרו והם יציר הדמיון שלי. אבל אין זה משנה.  השורה התחתונה ברורה.  הרבה שחקנים יוצאים מבית ספר למשחק כל שנה ורק...

מישהי נגשה אלי לפני מספר ימים והביעה את מצוקתה "אני לא מצליחה לנתח טקסט, אני יושבת מול הסצנה כבר כמה ימים, עוברת על כל מה שצריך, מחלקת ליוניטים, ביטים אבל עדיין אני לא מצליחה לפענח את הסצנה. אתה יכול לעזור לי?" הייתה לי רק תשובה אחת לענות לה. "ולשחק ניסית?" סטודנטים שוכחים לשחק, אני לא מדבר על acting, אני מתכוון ל playing. כשהילדה שלי משחקת בטבחית בחנות, היא לא עושה עבודת דמות. לא יושבת ליד שולחן ומחלקת ליוניטים. היא משחקת בשביל המשחק. רוב האנשים שמגיעים ללמוד משחק באים עם אותה הנאה בסיסית של משחק. צחוקים לחברים או בעבודה, ההנאה בהבעת רגשות והצורך בשיתופן, או סתם ההנאה בשינוי העצמי (להיות מישהו אחר), משחק שנעשה ללא מודע, מתוך הנאה ואינטואיציה של הבן אדם. המשחק  משול  בעיני לרגעים שבהם שיחקנו באימא ואבא, רופא וחולה ושאר משחקי ילדות, בסך הכול חובשים כובע ומדמיינים שאנחנו משהו אחר. אבל אז מגיעים לבית ספר למשחק, ומתחילה הרפתקאת המודעות. פתאום יש דיבורים על אמת, קול, טקסט, ומניעים פסיכולוגים וכל מורה רואה את העולם מנקודת מבטו האישית. ואחרי פחות משבוע ימים חדוות המשחק ...

יאט מזכיר לתלמידים שלו את הדבר הבא: סטניסלבסקי וממשיכי דרכו, שמהם הוא שואב השראה, עבדו בעיקר עם שחקנים, לא סטודנטים. כלומר, עם אנשים שכבר פתחו / מצאו מקצב אישי, וייחודי לעצמם. כשאנשים אלו נדרשים לעבודת דמות, הם מכוונים את המקצב האישי שלהם אל המקצב של הדמות. במילים אחרות, הם משלבים את דפוסי ההתנהגות שלהם, בדפוסי ההתנהגות שהם מזהים במחזה. סטודנטים שהמקצב האישי שלהם עדיין לא מבוסס נופלים לרוב למלכודת. הם מנסים לייצר דמות או מקצב משום דבר. על מנת לגלם דמות במחזה אין להסתמך אך ורק על דמות /פעולה / טקסט, שאליו אנו יכולים להשתנות אלא בנוסף על מקצב קיים של שחקן. השינוי מתחיל, משינוי מקצב קיים. במציאות שלנו, שחקן נבחר לגלם דמות לפי המקצב האישי שלו. (שמושפע מגיל, משקל וכדומה).  לרוב בבתי ספר למשחק נדרשים סטודנטים לניסויים רדיקליים בשינוי מקצב אישי. הסטודנט נדרש לשבור את המקצב שלו, ולהשיג מקצב חדש הרחוק מעולמו ומיכולתו. לא שיש בזה דבר רע כל עוד זה נשאר בגדר ניסוי ולא תוצאה. ישנם שחקני אופי (Transformations actors)  היכולים לעבור בין מקצבים, מן המקצב האישי שלהם למקצב אחר. המודעות ל...

יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר.  הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי אותו.  "תתחיל לקרוא ספרים" אמרתי לו "ספרים על משחק"  "אתה יכול להמליץ לי על כמה טובים?"  אמרתי לו שאני אכתוב על זה פוסט.    אתחיל בסיפור  - בתחילת שנת לימודי המשחק שלי קיבלתי רשימת מחזות ארוכה לקרוא ורשימה של מורים שצפויים ללמד אותי. לצד כל מורה נכתבה הטכניקה או המתודה שהוא צפוי ללמד אותי. אחד המורים עמד ללמד אותי את שיטת סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו.  לימודי המשחק החלו. כל מורה הציג את עצמו בשיעור וכעבור יומיים נכנסתי לשיעור עם המורה שילמד אותי סטניסלבסקי. לא עברו עשר דקות והבנתי שהמורה מדבר מילים שאין לי יכולת להבין, זה היה כללי, זה היה באוויר, זו בעיקר הייתה דעתו על עולם המשחק.  דבריו לא נראו לי קשורים לאבי תורת המשחק שחי לו ברוסיה לפני מאה שנה. המתנתי בסבלנות אולי אני אבין משהו בהמשך. אבל הדברים רק החמירו. התחלתי לשמוע משפטים כגון. "אתה לא יודע מה הפעולה שלך", "אתה משוטט על הבמה...

הגעתי הבית אחרי ההצגה ומצאתי מעטפה חומה נשענת על דלת ביתי. בפנים הייתה מחברת פשוטה של שני שקלים ועל העטיפה היה כתוב 'קרא אותי'. פתחתי את המחברת והתחלתי לקרוא: "קורא יקר, זה עתה תם ונשלם עוד פרק בחייך. החל ממחר מתחיל פרק חדש. לרשותך עט ומחברת ריקה בהצלחה בפרק הבא." עט? אני לא ראיתי עט. הסתכלתי סביבי וגיליתי 2 דברים: שיש עט והוא על שולחן ושאני בגובה של חמישה ס"מ. עד עכשיו אני מחפש את התיבה שעליה כתוב 'אכול אותי.'  (תגובה -    התיבה הזאת נמצאת כמה מטרים מתחת לרצפה... נועה לזר.)  --  מצאתי את התיבה היכן שנועה לזר אמרה לי שהיא תהיה. מזל שיש חברים. חזרתי לגודלי הטבעי והרמתי את העט מהשולחן. רציתי לכתוב אך במקום זה ציירתי דלת. כשהפכתי את המחברת הדלת נפתחה ונפלתי פנימה. בין אותיות ומילים ריחפתי. כיוון כללי - למטה. בדרך נתקלתי בארנב הלבן. שרשרת שעון הזהב שלו כרוכה סביב צווארו. לא היה דופק. אמרתי כמה מילות פרידה, בכל זאת הוא דמות משמעותית בחיי. ואז שמתי לב שעל מקטורנו נעוץ שלט קטן. אתה הבא בתור!  חגגתי היום את אין יום ההולדת שלי. קיבלתי במתנה בננה וכ...

הסטודיו לאומניות הבמה מיסודו של יורם לווינשטיין . בימוי: רועי מליח רשף תרגום עינת ברנובסקי תפאורה: ניב מנור תנועה: עמית זמיר מוסיקה: רוני פזהר תלבושות: ענבל ליבליך תאורה: אורי מורג  אתה רוצה לעזוב, אבל מישהו מכריח אותך להישאר. אתה מרגיש איך הקירות סוגרים עליך. אתה רוצה לנסוע רחוק ולהרגיש מאושר. אתה משחק שבץ נא במקום לעשות סקס. אתה בשליטה מוחלטת אבל מבועת מהחיים. מישהו מתעלל בך בעבודה אבל אף אחד לא מאמין לך.  הפסיכולוג שלך לא זוכר איך קוראים לך.  האם חשבת אי פעם להיעלם? ביקורת מאתר "הבמה"  (צבי גורן)   שרביט הקסמים של רועי מליח-רשף המחזאי הגרמני דויד גיסלמן זוכה אצלנו להפקות הראויות לקומדיות השחורות שהוא מתמחה בהן מאז אומץ על ידי התאטרון האנגלי כשילוב של תעלומה  פינטרית, עם דמויות ומבט חברתי נוסח אייקבורן וקצב הפארסות של ריי קוני. “מר קולפרט" שלו מ-2000 הועלה בשנה שעברה ב"תמונע" ועתה מעלה הסטודיו של יורם לוינשטיין את "יונים, חרשים" מ-2009 לשמחת צחוקו של הקהל המצטופף באולם.  המחזה נע בין חג המולד לסילבסטר, ועלילתו נובעת מהחלטתו של...

לו הייתם עומדים בתערוכה ומביטים בציור, בוחנים אותו ותוהים לגביו האם הייתם רוצים את הצייר שיעמוד לידכם? כיצד עלי לענות על השאלה הבלתי אפשרית - "איך היה?" או על מילה הנוראית "נהנת?". כיצד אדם יכול לבחון יצירה אמנותית במבחן השאלות האלו. הרי על שאלה של מילה אחת יש לרוב תשובות של מילה אחת. ובשאלות של מילה אחת או שתיים אין ספציפיות ובתשובות של מילה אחת או שתיים אין ספציפיות. הרי כל יצירה אמנותית מורכבת מהרבה מאוד דברים. יש דברים שאכן נהניתי מהם ויש דברים שלא.  לרוב הנאה, התעצמות חושים, קתרזיס, התרגשות מגיעים מתוך תת מודע. לכן כל עוד אני במודע כיצד אוכל ליהנות? ואני מודה, אני חוטא בעולם המודע. כמו כן אני עובד במקצוע כיוצר ומבצע, אני מודע לכל התהליכים של יצירה, לבעייתיות, לניצחונות לכישלונות, לבחירות, לקושי. ואי לכך כל יצירה מתחילה בעיני במחמאה. אך מחמאה זו שווה פרוטות לאנשים. לרוב אנו עיוורים לתהליך וכקהל לא מעוניינים בו. הרי אנו מקריבים את זמננו היקר, מוכנים להעלים מנוכחותינו על מנת ללמוד שיעור על החיים או להתבדר, אבל אני כאומן לא יכול להתעלם מהכוח והאנרגיה שנדרשים להעלות...