30.7

מוקדם מאוד  בבוקר, ניתוח חניכיים. אלוהים. תחושת ההתפוררות האין סופית. מעריץ זקנים. עזבו אותי מכתבות בעיתון על צעירים שהצליחו לפני גיל 30,  תנו לי כתבות על זקנים שממשיכים למרות הכול. איך ממשיכים בגיל 70 לעשות אומנות? איך בגיל תשעים מבלים בבית? תמיד אנחנו מתלוננים שלא לימדו אותנו על שוק ההון, ועל לעשות כביסה ואיך מפקידים צ'ק כשהיינו בתיכון. עתה אני בן 40 שמישהו ילמד אותי על הזקנה. מה לעשות עכשיו כדי להתמודד עם האתגרים. לפני שנתיים שאלתי את אימא שלי איך היא מצליחה להתמודד עם השעמום. היא גלגלה עיניים ואמרה תעזוב אותי מהשטויות שלך.

הניתוח גמר לי את היום. כאבים בפה. חוסר אנרגיה. לא עשיתי כלום חוץ מנמנום ובהייה. גם הרכבתי פאזל עם המשפחה שלי.

הגיע טכנאי מזגנים מקסים. אני אוהב טכנאים נחמדים. אני אוהב שהם מסבירים לי מה הם עושים.
כשאני משלם להם אני מרגיש שהם נתנו לי גם שיעור פרטי. רופאים של חפצים.

בערב הלכתי לסטודיו והעברתי סשן כתיבה  אונליין
הפעם שוחחתי ארוכות על לכתוב בלי לתכנן. על היכולת להתמודד עם הקול הביקורתי. על חמשת החוקים של רוברט היינליין. לכתוב, לסיים, לא לשכתב, להוציא החוצה, להשאיר בחוץ.
שיתפתי שרוב המחזות שלי נכתבו ללא תכנון אמיתי. מלבד, אחד וגם יש מידה גדולה של חופש. כאשר מורה מלמד את התלמיד שלו טכניקה, התלמיד טועה לחשוב שהמורה משתמש בטכניקה הזו באופן קבוע. המורה מרשה לעצמו להשתמש בטכניקה אם יש בה צורך.  המורה כמו התלמיד ברגע האמת משתמש ביכולת שלו להתקדם. הטכניקה תעלה אם תתקיים מצוקה.  איפה שהתלמיד עשוי להתקע המורה עשוי להתקדם.
לאחר מכן נותרתי בסטודיו וחשבתי כיצד ניתן לאמן כותבים להנות מהכתיבה. חזרתי הביתה מאוחר ומותש. הסשן והניתוח הפשיטו אותי מאנרגיה.

בהיתי בסדרת מנגה יפנית בנטפליקס ונרדמתי.