יומן תהליך 22.7
בוקר, כוס קפה עם סוכר. כתבתי קצת פרוזה בטלפון הנייד. סיפור שנקרא המלין.
ישבתי עם נועה שכטר, חברה, בימאית ומחזאית, ערכנו את המחזה שלה.
הלכתי לבית המרקחת לקנות משחה לניתוח ותחבושות. יד שמאל שלי נטולת אנרגיה והתפרים נמתחים וזה לא נעים.
בבית המשכתי קצת לכתוב את המלין. אני כותב פרוזה כי בא לי לטייל עם מילים. לא רוצה להרגיש דחיפות. מחזאות שווה דחיפות.
הלכתי לספריית בית אריאלה לקחת ספרים. אם אני כותב פרוזה לפחות אני אקרא פרוזה. לא מצאתי את הכניסה לספרייה. עשיתי סיבוב. בספרייה, חיפשתי היכן להחזיר ספרים. אחת הספרניות אמרה לי לנטוש את הספרים בקופסה שנמצאת בכניסה. עמדתי מול הארגז הלבן וקראתי את השלט. "נא לא להוציא ספרים מהארגז. הם עוברים חיטוי." (משהו בסגנון) השארתי את הספרים בארגז. תחושת חוסר נוחות הציפה אותי.
מדור ההשאלה היה מגודר בסרטי אדום לבן. נכנסתי לזירת רצח ואני בסך הכול רוצה לקחת ספר. אני אוהב את הספרייה. אני אוהב למצוא ספרים שאני מחפש ואז לגלות איזה ספרים נחים לידם. הספרים ליד הספרים הם אלה שבאמת מעניינים אותי. אני אוהב שאני יכול לקחת ספרים ולהחזיר אותם בלי תחושת האשמה שלא קראתי אותם. אני לא אוהב בספריה לראות כל כך הרבה ספרים שלעולם לא אקרא. זה גורם לי להרגיש כמו פיסת אבק.
השאלתי את הספרים הבאים:
- תראה ציפור מאת קורט וונגוט.
- 10 סיפורים מאת ארנסט המינגווי
- היה זה הוא מאת סטפן צוויג
- המיסה של האתאיסט מאת אונורה דה בלזק.
בדרך חזרה פגשתי חברים טובים ברחוב. פטפטנו כחצי שעה.
בבית נחתי על המיטה. אני חסר אנרגיה. פתחתי את הספר של קורט וונגוט. קראתי את העטיפה האחורית. אלה סיפורים קצרים מתחילת דרכו. קראתי את המכתב שמתחיל את הספר בו הוא מעלה את שאלת האסכולות. זהו מכתב מרתק ואצטט ממנו קטע.
...איש לא הגיע לגדולה באומנויות בכוחות עצמו גרידא, אלא רק מתוקף היותו ראש וראשון לחבורה של יוצרים בעלי נטיות משותפות.
המחשבה על אסכולה לא עברה בדעתי עד לרגע זה. הרהרתי בנושא. מי הם חברי האסכולה שלי? אני יכול למנות כמה. שאלתי את עצמי לאיזה אסכולה אני שייך. הצלחתי לנסח לעצמי את האסכולה בכמה מילים. המכתב נכתב ב-1951 ומרגיש לי רלוונטי להיום. כמה הייתי רוצה לשלוח גם אני מכתבים.
אחרי המכתב ניסיתי לקרוא את הסיפור הראשון בספר. המכתב הדהד כל כך חזק שלא הצלחתי לקרוא. סגרתי את הספר. אני אחזור אליו בהמשך. עברתי לקרוא את הספר של ארנסט המינגווי. הייתי צריך חוויה ספרותית אחרת. קראתי את הסיפור רוצחים. קראתי אותו בקול רם. הקפדתי לעצור בכל נקודה. קריאה בקול רם עוזרת לי להתאמן על מבנים של משפטים. כאשר אני יושב לכתוב המשפט מתנגן לי בראש. התרגול הזה עובד לי. אהבתי מאוד את הסיפור. אני אוהב את המשפטים הקצרים של המינגווי.
המשכתי לכתוב את ההפגנה. אין לי רעיון מלבד הכותרת ושתי דמויות שנמצאות בהפגנה. אני משחק עם הרעיון, כותב קטעים קצרים עד שמשהו יתפוס. אם לא יתפוס אזרוק את הרעיון לפח. אולי אפילו ייצא מזה מחזה קצר.
אני משוכנע שאקרא עוד משהו לפני השינה. אבל לעת עתה זה סיכומו של היום.
*התמונה הזאת צולמה בתקופת המגפה הספרדית. היא כאן כי חיבבתי אותה.
תגובות