28.7 יומן
בבוקר ישבתי לקרוא. הבת הקטנה שלי הצטרפה אלי, היא בספרה ואני בספרי. תמונה משפחתית.
לאחרונה אני כותב רק בטלפון הנייד. מתמכר לזה. מדמיין שאני חי ב1934, לכולם יש מכונות כתיבה ולי יש את מכונת הכתיבה הקטנה בעולם. כבר כמה ימים שאני מתקדם בכתיבה בעזרת הנייד שלי. בכל מיני רגעים קטנים ורווחים קטנים של החיים. אנשים סביבי חושבים שאני מבזבז את זמני מול הטלפון. אבל הם אינם יודעים שאני כותב.
התקדמתי קצת ב'המלין' . גיליתי דמות חדשה. התקדמתי עם המחזה 'דמות להשכרה.' מצאתי את הסגירה של מערכה ראשונה.
אני מוצא שאני לרוב כותב יותר ממה שאני צריך. לכן כשאני נתקע ומרגיש שאני לא מבין איפה הסוף. אני מסיק שכבר חלפתי על פניו. זה נשמע מוזר לחלוף על הסוף. אבל היות ואין באמת סוף אני נוטה לחלוף על פניו.
בהמשך לקחתי את בתי לרופאה ואז נסענו לחוג שלה.
חזרתי לסטודיו בערב, נפגשתי עם תלמידה שלי לישיבת סיכום על עבודה שהיא עשתה. היא כתבה וביימה מחזה מקורי. אין יותר כבוד מזה לאדם בעיני מאשר לקחת משהו מאפס ולסיים אותו.
המשכתי אל תוך הלילה. התיישבתי לבנות סשן כתיבה המסביר את הטכניקות ואופן המחשבה של כתיבה מבלי לתכנן.
בלילה לקחתי החלטה אמיצה. לפני כמה שנים כתבתי סיפור קצר על התקופה בה שהיתי באיכילוב כשהמתנתי לקבל תשובות על הסרטן שהיה לי. את הסיפור לא נתתי לאף אחד לקרוא. התביישתי לשתף את הסיפור. אתמול אמרתי לעצמי מספיק, תתבגר. לסיפור אין חיים אם לא יקראו אותו. שלחתי לכמה אנשים שאני סומך עליהם. בלילה מאוחר קיבלתי תגובות מרגשות. אני צריך לסדר את הסיפור. אבל על הפחד מדחייה פרוזאית התגברתי.
הלכתי לישון ב2:30
תגובות