טריק טפשי לחזור לחומר כתוב ישן, ונתונים פיזים לשחקנים - קצת על שיטת לאבאן בחדר חזרות.
נועה שכטר התקשרה ונתנה לי הערות שעלו בזמן החזרות על 'יואל' - אני אוהב את הערות שלה. היא מסבירה לי מה לא עובד, אומרת לי מה הפתרון שעלה להם. ואומרת תעשה עם זה מה שאתה רוצה. (אולי זה לא ככה אבל זה מה שאני שומע.) אני מאוד נהנה כאשר האנשים שאני עובד איתם מרגישים בנוח להיות כנים וברורים מצד אחד ובאותו זמן רוחשים כבוד לעבודה ולמילים שלי. התיישבתי לעשות קיצורים.
לחזור למחזה שכבר סיימתי זה להתניע זיכרון מהעבר. אמנם אני רגיל לג'נגל בין פרויקטים אבל זה אף פעם לא קל. עם הזמן מצאתי דרכים טפשיות לחור לחומר: תיקון שגיאות או להחליף פונט לקובץ. זה מפגר, זה פרט קטן, שולי, שרק מבזבז זמן ואינו נחוץ אבל בשבילי הוא כמו מדיטציה קטנה כדי להכניס את עצמי לחומר. יש סיפור על תסריטאי שהיה כותב הכול על כרטיסיות קטנות. הוא אומר שהסידור של הכרטיסיות כל פעם היה מכניס אותו חזרה לפרויקט.
נועה הצטרפה מאוחר יותר, קראנו את הטקסט. על פניו זה נראה מספיק לבדיקה בחדר חזרות. דיברנו על הבימוי והתנועה של ההצגה. בהמשך אני אקפוץ לחדר חזרות. אני מאוד סקרן לראות את התהליך.
לאחר מכן נסעתי שוב לסמינר לתמוך בתרגיל בימוי. מה המסקנות שלי הפעם? נתונים פיזיים עובדים מהר יותר מנתונים פסיכולוגים. נתון פיזי קל להבנה, קל להדגמה. נתון פיזי לא חייב להיות משמעותי. הוא יכול להיות קטן: לדרוך עם כף רגל מלאה על הרצפה. לגעת בשיער, להשעין את הראש אחורה. לנשום נשימות ארוכות. בלאבאן יש שמונה מקצבים פיזים שבנויים על בסיס היסודות - משקל, חלל, זמן, וזרימה - או במילים אחרות - כוונה, פוקוס, זמן תגובה, הרגשה. המקצבים הם ה'איך' של הצורה. כלומר איך אני הולך מנקודה א' ל-ב'. איפה הפוקוס שלי (ישר, גמיש.) איפה הכוונה שלי (אני מתקרב לב' או מתרחק מא'. ) מה זמן התגובה שלי (מהר, מתמשך) מה ההרגשה שלי? (אני מביע את עצמי, אני מסתיר? ) אלו רק חלק קטן מהשאלות.
התשובות לשאלות האלו הופכות להיות נתון פיזי - איפה הפוקוס בחלל? מה המרחק בין הדברים? האם הוא נסגר, האם הוא נפתח? לכוונה יש משקל - חזק או קל? איפה המשקל? ברגליים? במשפט? מה זמן התגובה שלי? (אני ממהר? אני לוקח את הזמן?) וההרגשה שלי מייצרת זרימה - אני שט לצד השני? אני רוקע את דרכי? אני חושף את הרגשות שלי באופן חופשי? או שאני כובל אותם?
ייתכן שיש לכם תשובות - האם הגוף בכלל יודע לבצע את הנתונים?
האם השחקנים מוכנים לאבד שליטה על הגוף. אני גיליתי כבמאי שהדרך הטובה ביותר להגיע עם שחקנים לתת מודע שזה למנוע מהגוף שלהם לזוז כמו שהוא רוצה. ברגע שהם לא שולטים בתנועה, הם נכנסים למצב של חוסר הבנה, הגוף נכנס לסטרס, ואם השחקן לא נכנס מזה לפאניקה וחוסם, הוא מתחיל להרחיב את היכולות שלו. זה בעיקר עוזר לשחקן להבין צדדים אחרים בעצמו. אלמנטים שייתכן שהוא מפחד לחשוף. במיוחד אם הוא מרגיש שם לא בנוח.
השחקן צריך לנסות צורות שונות, לפעמים גם על סף הקריקטורה. כדי שהוא יוכל לבחור את ה'איך'. האיך הוא תמיד פיזי. ככל ששחקן יאסוף יותר "איך" בזמן ההצגה (או ראן) הוא יוכל לבחור את ה'איך' הנכון. אחת המטרות של שחקן הוא לשכלל את יכולת הבחירה שלו. כל עבודה על תפקיד תרחיב או תעמיק את המנעד של השחקן וזה ישפיע על התפקידים העתידיים שלו. ה'איך' הוא האומנות הבלעדית של השחקן. (כך לפחות נדמה לי) התוצאה הסופית היא תמיד של הגוף והקול.
שחקנים צריכים ללמוד יותר להביע את עצמם עם הגוף, ללמוד להקרין מצב רגשי בזמן שהם מבצעים פעולה מנטלית או פיזית. (אולי אכתוב על זה פוסט בהמשך) ללמוד משחקים עם הקול, ללמוד חלוקות משקל, ללמוד להרפות, לחשוף את המסיכה. אם שחקנים היו מתמקדים יותר באימונים של הכרת הגוף והקול שלהם ככלי להבעה אני חושב שהעבודה בחזרות הייתה יותר מהירה ובעיקר יותר מעניינת ויעילה.
לחזור למחזה שכבר סיימתי זה להתניע זיכרון מהעבר. אמנם אני רגיל לג'נגל בין פרויקטים אבל זה אף פעם לא קל. עם הזמן מצאתי דרכים טפשיות לחור לחומר: תיקון שגיאות או להחליף פונט לקובץ. זה מפגר, זה פרט קטן, שולי, שרק מבזבז זמן ואינו נחוץ אבל בשבילי הוא כמו מדיטציה קטנה כדי להכניס את עצמי לחומר. יש סיפור על תסריטאי שהיה כותב הכול על כרטיסיות קטנות. הוא אומר שהסידור של הכרטיסיות כל פעם היה מכניס אותו חזרה לפרויקט.
נועה הצטרפה מאוחר יותר, קראנו את הטקסט. על פניו זה נראה מספיק לבדיקה בחדר חזרות. דיברנו על הבימוי והתנועה של ההצגה. בהמשך אני אקפוץ לחדר חזרות. אני מאוד סקרן לראות את התהליך.
לאחר מכן נסעתי שוב לסמינר לתמוך בתרגיל בימוי. מה המסקנות שלי הפעם? נתונים פיזיים עובדים מהר יותר מנתונים פסיכולוגים. נתון פיזי קל להבנה, קל להדגמה. נתון פיזי לא חייב להיות משמעותי. הוא יכול להיות קטן: לדרוך עם כף רגל מלאה על הרצפה. לגעת בשיער, להשעין את הראש אחורה. לנשום נשימות ארוכות. בלאבאן יש שמונה מקצבים פיזים שבנויים על בסיס היסודות - משקל, חלל, זמן, וזרימה - או במילים אחרות - כוונה, פוקוס, זמן תגובה, הרגשה. המקצבים הם ה'איך' של הצורה. כלומר איך אני הולך מנקודה א' ל-ב'. איפה הפוקוס שלי (ישר, גמיש.) איפה הכוונה שלי (אני מתקרב לב' או מתרחק מא'. ) מה זמן התגובה שלי (מהר, מתמשך) מה ההרגשה שלי? (אני מביע את עצמי, אני מסתיר? ) אלו רק חלק קטן מהשאלות.
התשובות לשאלות האלו הופכות להיות נתון פיזי - איפה הפוקוס בחלל? מה המרחק בין הדברים? האם הוא נסגר, האם הוא נפתח? לכוונה יש משקל - חזק או קל? איפה המשקל? ברגליים? במשפט? מה זמן התגובה שלי? (אני ממהר? אני לוקח את הזמן?) וההרגשה שלי מייצרת זרימה - אני שט לצד השני? אני רוקע את דרכי? אני חושף את הרגשות שלי באופן חופשי? או שאני כובל אותם?
ייתכן שיש לכם תשובות - האם הגוף בכלל יודע לבצע את הנתונים?
האם השחקנים מוכנים לאבד שליטה על הגוף. אני גיליתי כבמאי שהדרך הטובה ביותר להגיע עם שחקנים לתת מודע שזה למנוע מהגוף שלהם לזוז כמו שהוא רוצה. ברגע שהם לא שולטים בתנועה, הם נכנסים למצב של חוסר הבנה, הגוף נכנס לסטרס, ואם השחקן לא נכנס מזה לפאניקה וחוסם, הוא מתחיל להרחיב את היכולות שלו. זה בעיקר עוזר לשחקן להבין צדדים אחרים בעצמו. אלמנטים שייתכן שהוא מפחד לחשוף. במיוחד אם הוא מרגיש שם לא בנוח.
השחקן צריך לנסות צורות שונות, לפעמים גם על סף הקריקטורה. כדי שהוא יוכל לבחור את ה'איך'. האיך הוא תמיד פיזי. ככל ששחקן יאסוף יותר "איך" בזמן ההצגה (או ראן) הוא יוכל לבחור את ה'איך' הנכון. אחת המטרות של שחקן הוא לשכלל את יכולת הבחירה שלו. כל עבודה על תפקיד תרחיב או תעמיק את המנעד של השחקן וזה ישפיע על התפקידים העתידיים שלו. ה'איך' הוא האומנות הבלעדית של השחקן. (כך לפחות נדמה לי) התוצאה הסופית היא תמיד של הגוף והקול.
שחקנים צריכים ללמוד יותר להביע את עצמם עם הגוף, ללמוד להקרין מצב רגשי בזמן שהם מבצעים פעולה מנטלית או פיזית. (אולי אכתוב על זה פוסט בהמשך) ללמוד משחקים עם הקול, ללמוד חלוקות משקל, ללמוד להרפות, לחשוף את המסיכה. אם שחקנים היו מתמקדים יותר באימונים של הכרת הגוף והקול שלהם ככלי להבעה אני חושב שהעבודה בחזרות הייתה יותר מהירה ובעיקר יותר מעניינת ויעילה.
תגובות