משבר תחילת הסופ"ש.
יש לי מערכת יחסים לא טובה עם סופי שבוע. פעם ממש תיעבתי את שישי שבת. מעולם לא הייתה לי עבודה מסודרת ולכן הרגשתי שהדברים פשוט מפסיקים לנוע בשישי שבת. אני כבר לא מרגיש את זה, עכשיו השקט של הסופ"ש נעים לי.
זוגתי אמרה לי שהיא נוסעת עם הבנות לסבא ולסבתא. יש לי סופ"ש לעצמי. כשנותנים לי זמן מוחלט לעצמי, הראש שלי מתבלבל. זמן לעצמי בימי חול, אין בעיה. זמן לעצמי בסופ"ש מערער אותי. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, יש לי מלא זמן לכתוב, הידד! אבל האיטיות של הסופ"ש משתלטת עלי. והפעם הדברים היו חמורים יותר. התחלתי לשמוע את הקול שאומר שוב. "מה הטעם בכל זה?" אין לי כוח לקול המטריד הזה. הוא כמו בחילה קלה אחרי האוכל. כמו זבוב טורדני שנכנס בחלון ולא מוצא את היציאה. המחשבה השתלטה עלי כמו ערפד. מוצצת ממני אנרגיה. מה הטעם בבלוג? זה הכול בזבוז זמן. אין לשום דבר משמעות.
הרגע הדקדנטי, המתפורר הזה, תוקף אותי כל כמה זמן. אני מתחיל להסתובב סביב עצמי, אני מרגיש מוזנח, אני מרגיש שאני חי בטעות. אט אט הוא הופך לקול נעים, כי אני מסכים איתו. הוא הופך לסדין משי לבן שעוטף אותי ומרדים אותי. הרגשתי שאני מתמסר אליו, מתהפנט. אם הייתי נלחם הוא היה חונק אותי כמו נחש החונק את טרפו. לא זזתי. מלחמה פירושה להחליט ללכת לכתוב. אבל אם הייתי יושב לכתוב הייתי שונא כל מילה. אז ויתרתי. הדבר היחיד שאני יכול לעשות כשאני חווה את משבר בזבוז הזמן והמשמעות הוא לבזבז את הזמן ולאבד משמעות. אבל על אמת. לא לעשות כלום עד שהקול הביקורתי מתהפך עלי ואומר "אלוהים לא קורה כלום לפחות תכתוב." אז זינקתי לספה, ופתחתי את הטלוויזיה. התחלתי מסרט דקומנטרי על אלופי העולם בקוביה הונגרית. סרט מצויין ומפתיע. יש לי עניינים לא סגורים עם קוביה הונגרית אבל זה לפוסט אחר. מי שמכיר את הסיפור שלי עם קוביה הונגרית יודע למה הייתי חייב לראות את הסרט הזה. הסרט השני הוא אומנויות הלחימה בקולנוע ואיך הם נכנסו למיינסטרים. התחלתי ונרדמתי. הייתי עייף.
לא יודע כמה זמן עבר אבל כשהתעוררתי חשבתי שאני הולך לישון כל יום די מאוחר וקם די מוקדם. לרוב אני משתדל לישון צהריים. המחשבות המדכאות מגיעות כשהגוף שלי מותש. כשאני לא נח. אולי אני צריך לישון טוב יותר? אולי מה שחונק לי את המחשבה זה פשוט עייפות? האם יש קשר בין מחשבות חוסר הטעם לבין התשישות הפיזית שאני חווה? בטוח יש מחקרים שאומרים, כן. אבל מה קשור הגוף שלי למחשבות על הכתיבה שלי? אולי המוח היצירתי פשוט ישן ואז המוח הביקורתי פשוט משתולל. האמת, יש עוד. זה שילוב של כמה נתונים. הסתכלתי כמה אנשים קראו את הבלוג שלי. כאשר אתה לא יודע כמה אנשים קוראים את הבלוג שלך או כל דבר, אתה מדמיין. אבל כאשר אתה כן יודע, אין דמיון, יש עובדות. יום אחד אני רואה הרבה כניסות ויום אחר מעט מאוד. האכזבה מובטחת. כשאני לא מסתכל על הנתונים, אז אני לא חושב על זה. אני גם יכול לדמיין שמאות נכנסים. כשאני לא רואה מי קורא אני מרגיש שאני כותב בשביל עצמי. אני מדמיין קורא אחד או שניים שמצאו בכתיבה שלי עניין. כמו שאני מוצא עניין בכתבים של אחרים. כשאני קורא משהו שמישהו כתב/ה , אני לא יודע כמה אנשים קראו את זה. זה רק אני בטלפתיה עם הכותב/ת. רגע בו אנחנו מתחברים.
בערב התקשר גיא באומהקר. תלמיד שלי. הוא קרא את "המאהבת של מר עכבר" ושיתף אותי במחשבות. גיא הוא אדם מפתיע. הרבה לומדים אצלי כתיבה. חלק מצליחים לכתוב, חלק כותבים דבר אחד, חלק הכתיבה הופכת להיות חלק מחייהם. גיא שייך לאחרונים. הוא כותב כל הזמן. הוא כבר סיים שלושה מחזות ומחזה קצר. ואולי עוד. הוא למד בסדנה הגדולה שלי, ואחרי כל שיעור הוא היה יורד לבית קפה הסמוך ומיישם את שיעור. אני ממש רואה את ההשתפרות שלו. המחזות והסצנות שלו משתפרים ככל שהוא מתקדם. יש לו מוסר עבודה נדיר. אני מאוד מעריך את זה ואנשים כאלה אני שומר קרוב ללב. גיא שיתף אותי במחשבות שלו לגבי מר עכבר. המחשבות שלו היו חדות ומעניינות. כל מחשבה שדורשת ממני לעקם את המחזה שמתי בצד. כל מחשבה שהיא בגדר תיקון לקחתי לתשומת לבי. תיקונים בתוך מסגרת המחזה זה משהו שאני יכול לשקול בחיוב. כל הערה שפותחת את גבולות המחזה מחדש. ההחלטה - אני לא נופל לשכתוב.
השיחה הובילה אותנו לקבוע לשבת על בירה. וכך המשיך הערב לשיחה ארוכה. על כתיבה, סרטים יפנים, קרב מגע וקונג פו, פוליטיקה. פעם בכמה זמן אני יוצא מהקונכייה שלי ושומע סיפורים של בני אדם אמיתיים. זה אחרת מאשר לשוחח עם דמויות.
בלילה מאוחר, הייתי עייף מדי לישון, אז התחלתי לראות סרט סמוראים יפני. אחרי עשרים דקות כמעט נרדמתי. אז עצרתי וסיימתי את היום.
תגובות