למה התובנה שאני לא אגתה כריסטי עזרה לי לסיים את המחזה.

יום שישי 7.8

הבוקר התחיל עם סדנת לאבאן. אני מלמד את השיטה הזאת כבר כמעט 13 שנה. האמת אני לא יודע למה היא נקראת שיטה. זו לא שיטה, אלא פסיכולוגיה של תנועה וניתוח דפוסי התנהגות. להבין את התנועה של הנפש והפסיכולוגיה. להבין איך אנחנו בנויים פיזית ואיך אנחנו מדברים את השפה הראשונה שהיא הגוף. אני אוהב לראות את האסימונים שנופלים. התיאוריה של לאבאן היא בעיני שירה צרופה להבנת האדם. ובעיני הטכניקה הטובה ביותר ללימוד משחק. ככל שאני מלמד יותר את השיטה הזאת. אני חושב ששחקנים מחולקים לכמה דרגות. (א) שחקן בדרגה 1 "המתחיל" תקוע בתוך הטקסט ונשען על המילים כגלגל הצלה. (ב) השחקן בדרגה 2 מתחיל לפתוח את עצמו להבנת הסיטואציה והפרטנר, מתחיל להבין את הגוף. ולגשר בין המילים והגוף (ג) שחקן בדרגה 3 יודע להשתמש בטכניקות שונות כדי ורואה את הקהל. יודע לחבר בין המקום, הסיטואציה, והטכניקות.למילים כבר אין משמעות הן כלי לניואסים.  (ד) שחקן בדרגה 4 הוא המבדר, נטול מאמץ, הגוף מבין את הסיטואציה וכל מה שמעניין אותו זה לשאוב תגובות מהסביבה. קהל, פרטנרים, וטקסט. (אכתוב על זה בהרחבה בהמשך - זה עוד דורש ממני חקירה.)   

לאחר מכן הייתי בבית. הפסדתי במשחק קלפים לבת הקטנה שלי, שיחקנו קצת בסוני פלייסטיישן ביחד, והתמסרנו בכדורגל. 

לקראת 18:00 נסעתי לסטודיו. החלטתי שאני מסיים את המחזה "המאהבת של מר עכבר." נתתי לעצמי את יום שישי ואת שבת. אבל הרגשתי מספיק טוב כדי לסיים היום. בהתחלה לא מצאתי את עצמי. התיישבתי לקרוא עם כוס תה. הייתי עייף. אני לא כותב טוב שאני עייף. פתחתי את מזרון ונשכבתי לנמנם על רצפת הסטודיו. ישנתי כחצי שעה. קמתי בבהלה. לא יודע למה נבהלתי. אבל הבהלה הכניסה לי אדרנלין. התיישבתי לכתוב. 

השעה  20:00 אני בחצי המחזה. זה אזור לא קל. התחלתי לעשות בדיקות כפולות, מתקן מידע קדימה ואחורה, מקווה לא לפספס. אנשים קוראים מההתחלה עד הסוף, כותבים קופצים לכל כיוון. התקדמתי לאט יותר. לקחתי הפסקות. לא הצלחתי לעבוד ברצף. זה הגיוני ואין מה להלחם בזה. יוניט, מנוחה. יוניט, מנוחה. לפעמים אני כותב ולא מרגיש שאני צריך מנוחה אז אני ממשיך. ככל שנכנסתי פנימה התחלתי לרוץ ואיבדתי את תחושת הזמן. מפה לשם השעה 00:00 הגיעה. החלטתי שזה זמן טוב לקחת הפסקה יותר רצינית. האמת, שקלתי ללכת הביתה. האדרנלין עדיין בגוף שלי וזה יהיה חבל לסגור הכול עכשיו ולחזור מחר.  אני כבר בתוך היצירה, אני מעריך שנותרו לי עוד 1500 מילים. לסיים את המחזה. החלטתי להישאר. ובום! היה לי רגע קשה. עשיתי לי כוס קפה. המוח שלי קודח שהמחזה לא טוב. ואז עברה בראשי המחשבה שאם אני אכניס זוג בלשים לתוכו זה מה שיעשה אותו מצוין. הרגתי את האנרגיה של הרעיון החדש והמחשבה של "הי, זה רק עניין של כמה ימים ואתה כותב את זה בקלות."  חיפשתי הקלטות של אגתה כריסטי. 

ואז ברגע אחד עצרתי את עצמי. אתה לא משנה כלום! זה המחזה ואתה כותב אותו. אתה לא מוסיף בלשים, אתה מסיים את המחזה. צריך להבין כאן משהו, ההערה המרכזית שקיבלתי על הדראפט הראשון של המחזה הארוך שנכתב ב-2018 (לא הגרסה הקצרה) היא שאם אני כותב בסגנון של אגתה כריסטי אני צריך לבנות יותר מהלכים. אתמול הבנתי שאני לא אגתה כריסטי. (תובנה פשוטה למדי). יותר מזה. אגתה כריסטי היא כותבת בדרגת על. היא כתבה עשרות עם לא מאות של סיפורי רצח. היא האמנית הגדולה ביותר של הז'אנר. ואני, מה אני? ניסיון ראשון שלי לכתוב מחזה בלשי.  אז להשוות את עצמי אליה? יותר מזה, להשוות את עצמי ליצירות הגדולות שלה? כי הרי זה מה שקראתי. לא קראתי את הדברים הפחות טובים שהיא כתבה. אפשר לשאוף אל המאסטרים אבל הם יודעים לעשות דברים עם סיפור ומילים שאני לא מתקרב לשם בכלל. זו מחשבה מאוד משחררת. אל תנסו שהמחזה שלכם יהיה דומה ליצירת מופת. הדוגמה שאני אוהב זה שחקן שחמט מתחיל הולך לטורניר שחמט להביט בקאספרוב כדי ללמוד ממנו. קאספרוב כל כך מהיר, המוח שלו מנתח מאות מהלכים קדימה. השחקן המתחיל רואה את הכלים זזים, גם הוא יודע להזיז אותם אבל אין לו מושג קלוש מה קאספרוב עושה. רק אדם בדגה גבוהה יכול לשחק עם קאספרוב. אותו דבר זה בכתיבה. ואני חושב שאני בדרגה ראויה ככותב. אני צריך להגיד תודה שבכלל אומרים על היצירה שלי שהיא מזכירה את יצירותיה של אגתה כריסטי. אם אחליט לכתוב עוד מחזה בלשי אני מאמין שאהיה טוב יותר. אבל בינתיים זה הכי טוב שלי. אני חושב שיש במחזה דברים טובים. איך אני יודע, כי נהניתי לכתוב את זה. התיישבתי לכתוב וסיימתי את המחזה ב2:30 לפנות בוקר. העיניים שלי כבדות. ישיבה ממושכת מול המסך, ללא תזוזה, המוח עובד כל הזמן, זה הרבה מאוד אנרגיה.  אבל שוב נהניתי. יצרתי יצירה שלעד תתקיים. כמו כל מחזה אחר שכתבתי. יש לי עוד קצת תיקוני הגהה לעשות. אבל זהו המחזה יוצא החוצה. בצורה הזו, מישהו יעלה אותו מתישהו ואם לא אני אעלה אותו. אולי המחזה הקצר לעד יהיה הגרסה העדיפה, מי יודע?  האמת זה לא משנה לי כי אני פנוי לספר סיפורים אחרים.  בזמן שנסעתי הביתה חשבתי על המחזה הבא שאני אכתוב. לא מה העלילה. חשבתי עלי כותב אותו ומסיים אותו.  

יום שבת. 8.8

לא קרה הרבה מבחינת עבודה.  בעיקר עשיתי הגהה למחזה המאהבת של מר עכבר, והעברתי אותו למצב של דפוס. עשיתי שגיאה באחת ההחלטות שלי ( בענין צורת המחזה על הדף אז עשיתי עבודה לחינם. והתחלתי אותה שוב. זה לא דורש ממני יותר מדי אנרגיה. בזמן שארגנתי את המסמך שמעתי באוזניות הקלטה של הספר "רחם על הקורא" שנכתב על פועלו של קורט וונגוט. 

קיבלתי הרבה מאוד בקשות לקריאת המחזה. יש כאלו שמכירים את המחזה הזה היטב ואך שיחקו או ביימו בו. (בגרסה הקצרה) לכן משמח אותי מאוד שיש קהל שרוצה לקרוא את המחזה. פשוט לקרוא. מחזאי כותב מחזות. מחזה הוא מסמך לקורא. אפשר לעשות ממנו הצגות. אבל למזלי אפשר פשוט לקרוא אותו ולהנות מהסיפור ולדמיין את ההצגה. 

(בלילה ישבתי לכתוב את הבלוג. וציירתי את הציור למטה.)