רועי מליח רשף

בתשע בבוקר התיישבתי לכתוב. ואז לא כתבתי. אז קראתי מחזה של מרטין מקדונה 'הסגן של אינשמור'. קראתי אותו בעבר וחזרתי לקרוא כמה סצנות. כאשר אני עובד, אני עוטף את עצמי בחומרים שמתקשרים עם הפרויקט שאני עובד איתו. ככה אני לא הולך לאיבוד. ומקבל נקודות של השראה מכל מיני כיוונים. במחיוד שכתיבת דיאלוג זה סוג של אימפרוביזציה וצריך לדעת איזה מחזות לקרוא על מנת להרגיש את הטון של המחזה.  הניגון של הדמויות נכנס לי למוח. אם הייתי קורא שייקספיר, אני מניח שמחזה אחר לגמרי היה נכתב. הקריאה במחזה של מקדונה גרמה לי להבין שדמויות טיפשות מדברות לפעמים יותר מדמויות חכמות. ואם הן לא מודעות לכך שהן טפשות אז זה בכלל נפלא. הן סובלות מחוסר היכולת לעבד נתונים מורכבים. יש להן נטייה לחזור על הדברים כדי לראות שהן עצמן הבינו. הן נוטות להסביר את עצמן יותר כי הן חושבות בזמן שהן מדברות ויודעות שמי שנמצא מולן הוא גם לא העפרון הכי מחודד בקלמר. זה כיף לכתוב דמויות שיכולת ההבנה שלהן את העולם מוגבלת ולכן הן מפתחות השקפת עולם ייחודית. יש הרבה מאוד הפתעות בכתיבה הזאת. עבדתי על נוורלנד מעשר עד שתיים וחצי ואז חזרתי הבי...

שבת. העברתי למחשב את החומרים שכתבתי אתמול על המחזה הרבה 'נוורלנד.' כאשר אני מעביר את כתב היד שלי למחשב, אני כבר מתחיל את  השכתוב. שמצד אחד אני מוצא אותו מעניין. מצד שני יש לי דחף לתקן. לקחתי החלטה להעביר רק את מה שכתבתי במחברת ורק אחר כך לתקן. זה לא קל. אני מתקן כל הזמן. חשבתי שאמצא זמן להמשיך את המחזה ולא רק להעביר חומר. לא מצאתי. בערב נסעתי לראות שני תרגילי בימוי בסמינר הקיבוצים של תלמידיי. הראשון היה מחזה מקורי לשני שחקנים בשם בבושקה שכתב ברק גדסי. מחזה עדין קטן, סוג של מעשייה. אני מאוד שמח כשמישהו מעלה מחזה מקורי. אני תמיד סקרן. המחזה השני היה גרסה מקוצרת של בית ברנרדה אלבה שביים צח אלבז. (אני לא אוהב שמשתמשים במילה עיבוד. כי עיבוד זה שמעבירים חומר ממדיה אחת למדיה אחרת. גרסה זה כשלוקחים משהו ועושים לו גרסה חדשה. עריכה מחודשת או קיצורים.) אבל זה לא העניין. בשני המחזות האלו האחד מקורי והשני קלאסיקה תהיתי לגבי הבחירה התיאטרלית. אני תוהה לגבי תפקידו של מחזה. כאשר צפיתי בבית ברנרדה אלבה ניסיתי לדמיין את הפעם הראשונה שזה עלה. דמיינתי את זה עולה לראשונה מול קהל שזאת התרבות ...

בבוקר ישבתי בבית קפה לפני שיעור לאבאן. המשכתי לקרוא בספרה של שרה רוהל. היא כתבה שם משהו נהדר על סאבטקסט. ביוון העתיקה השחקנים לבשו מסכות. הכוח של המסכה הוא בכך שהיא נטולת הבעה. ורוהל טענה יפה שהמילים חושפות והפנים מסתירות. כלומר הפנים של השחקנים הם המסכה. הפער בין ההסתרה לחשיפה מייצר את הסאבטקסט במשחק. אני מסכים עם זה לחלוטין. אני לא נהנה ששחקנים עושים פרצופים כדי לחשוף את הרגשות שלהם, זה מרחיק אותי. שיעור אחרון בלאבאן. התלמידים חולקו לקבוצות וניסו לפענח סצנה לבנה ולנתח את הדמויות. את החוקיות התנועתית. אחרי הפסקה הדגמתי על שני שחקנים את העבודה והמחשבה שעומדת מאחורי השיטה. אחר כך נפרדנו לשלום. אנחנו שוקלים להפגש ולהמשיך לתרגל. השפה של לאבאן היא כל כך ייחודית ונהדרת. אמנם היא קשה בהתחלה להבנה אבל אני חושב שבסוף רמת הידע של האנשים בסדנה גדלה למרות הקושי. לאחר מכן התיישבתי בבית קפה סמוך  השעה הייתה בסביבות שתיים וחצי. אחרי שסיימתי לאכול פתחתי את הלפטופ ועבדתי על 'נוורלנד' עד השעה שש וחצי. עבדתי על העלילה. בניית עלילה, בעיני, היא אחד הדברים הקשים. אני ממש חייב להמציא את המהלכים...

היום קמתי לא טוב, וזה די שיבש לי את שגרת הבוקר. בימי חמישי אין לי הרבה זמן לכתוב כי אני מלמד בסדנת הכתיבה שלי. החלטתי לותר על הכתיבה בבוקר. חשוב לדעת להחליט לא לכתוב. כמו שחשוב להחליט לכתוב. כשאני כותב אני כותב. כשאני לא כותב - אני לא כותב. בזמן שאני לא כותב אני לא מתחרט שאני לא כותב, אני לא אומר לעצמי שהייתי צריך לכתוב. התחושה הזאת מדכאת את הזמן שאתה כותב, היא גורמת ללחץ, למחשבות כמו "הנה אתה כותב עכשיו תמשיך כמה שיותר, כי בקרוב מאוד, חבר, אתה לא תכתוב." אני הפסקתי את זה. או כן או לא. היה שיעור אחרון בסדנה הנוכחית. אני מלמד המון כלים. הרבה טכניקות. ובעיקר אני מראה לתלמידים שלי איך הכול בנוי. יכול מלמד אותם מה זה סיפור.  אני לא מלמד אותם לכתוב. אף אחד לא יכול ללמד לכתוב. אפשר להגיד להם לכתוב. להגיש כל שבוע מטלה. אפשר לתת הערות. אבל אני לא יכול ללמד אותם לשבת על התחת, אני לא יכול ללמד אותם להתמיד. הבעיה היא במוטיבציה, הפחד מהעבודה הקשה, מה שצריך זה תמריץ. פעם חשבתי שאם מישהו יסיים דראפט ראשון במהלך הסדנה אני אחזיר לו את שכר הלימוד. זה נראה לי תמריץ טוב.  הייתי בפגישה בצוו...

אלו דוגמאות של איך לספר את הסיפור בשורה. אולי אחד הדברים הקשים ביותר בכתיבה. מוזמנים לראות אם ניחשתם את כל הסרטים / מחזות בתגובות. מיליונר אקסנטרי שם על עצמו זהות של גיבור על ויוצא להלחם בליצן אכזרי ומרושע השולט ברחובותיה המושחתים של העיר. רגע לפני פשיטת רגל, סוכן מכירות מזדקן מחליט להתפייס עם בנו הבכור ומוצא רק אכזבה המובילה אותו להחלטה לשים קץ לחייו לאחר שהוריו השאירו אותו בטעות בבית ויצאו לחופשת חג מולד, ילד בעל תושיה מוצא את עצמו מגן על ביתו נגד שני שודדים נבזיים.  לאחר שאביו נרצח על ידי דודו, גור אריות נזרק לגלות, שם הוא מתבגר ונדרש לחזור על מנת לטעון בחזרה לכתר. לאחר שאיבדה את כל רכושה,  יפיפיה מזדקנת משקרת את דרכה על מנת למצוא בית וחתן  אך בעלה האלים של אחותה  יעשה הכול על מנת לחשוף את השקרים ולמנוע ממנה להשתלט על ביתו ועל חברו הטוב. אי שם בפריפריה אמריקאית, אב מדוכא החווה את משבר אמצע החיים מחליט לעשות שינוי קיצוני בחייו לאחר שהתאהב באופן חד צדדי בחברה הכי טובה של בתו סוכנת אפ בי איי חדורת מוטיבציה נאלצת לשתף פעולה עם רוצח קניבל גאון על מנת להתחק...

התיישבתי לכתוב בבוקר. רציתי לעבוד על נוורלנד. במקום זה כתבתי סקיצה  למחזה חדש. לא היה לי הרבה זמן. מאוחר יותר לקחתי את בתי למוזיאון תל אביב. הסתובבנו בין התערוכות. אני מדמיין שכל דבר הוא תפאורה להצגה. שואל את עצמי. איזה טקסט הייתי כותב. אני מחבב את החשיבה הזאת. שוקל לעשות מנוי ולרבוץ במוזיאון ולכתוב. אני אוהב אומנות מודרנית. כשחזרתי חשבתי שאכתוב. לא כתבתי. בערב הלכתי לשפוט בפרויקט קריאה באוניברסיטת תל אביב. קראו שלושה מחזות. רשמתי לעצמי הערות תוך כדי. אני עושה את זה יותר בשבילי בזמן האחרון כי זה גורם לי להיות פעיל. הסבלנות שלי מאוד הצטמצמה בזמן האחרון. שוב עברה לי בראש המחשבה שששיחה זה לא תיאטרון מעניין. יותר ויותר אני מבין את המהות של כתיבה דרמטית. בדרך חזרה

התיישבתי בתשע בבוקר לכתוב את נוורלנד. ערכתי טקסט שכבר כתבתי. הייתי בטוח שכתבתי יותר. ניסיתי להתקדם ולא הצלחתי. נרדמתי על הספה במחשבות. קמתי כעבור שעה וגיליתי ביקורת נהדרת ...