רועי מליח רשף

בבוקר נסעתי לתיאטרון חיפה. פגשתי את קבוצת 'החיפאית' אנסמבל הצעירים של תיאטרון חיפה. זו יוזמה מבורכת שמנוהלת על ידי רוני ברודצקי. הוזמנתי להעביר להם סדנה במחזאות. דיברנו על שכבות תיאטרליות. על תחושת הסוף. על המשמעות של פעולה בתוך מצב. איך להפוך את עצמך לדמות. למצוא סמלים ברצונות הכוללים של הדמות. כשאני מלמד מחזאות אני בעיקר מדבר על כאוס, על מצב שלא ניתן לשינוי. על רצון שמקדם דמות לפעולות שהן תוצאה של עשרות רצונות. זה חומר מרתק. בהתחלה הוא דורש גמילה ממחזאות לינארית, אנחנו כל כך מכורים למחזה הבנוי היטב, הטלוויזיה מחקה לנו את ההסתכלות התיאטרלית. מה שהיוונים ושייקספיר ידעו לעשות, מה שבקט ידע לייצר. אמנם זו רק ההתחלה אבל זה יהיה מעניין. בערב עלתה הבכורה של ההצגה 'יואל' מונודרמת אקשן. ניסינו להבין איך עושים אקשן על הבמה באמצעות מילים. מה זאת הצגת יחיד. נועה שכטר מצאה פתרונות נהדרים, שימוש בחלל מגוון. יאן קוגן כתב מוזיקה שמתכתבת עם האייטיז וזה נתן מימד נוסטלגי למחזה. גיא גלילי הצליח לפתור מורכבות בחלל לא סטנדרטי. לירן מזרחי הפליא בתנועה וקרבות במה. הפחד של כולם היה שביצוע ק...

אני מוצא עצמי את נלחם במחזה 'המחכה לאהבה'. אני מחפש נקודות השראה. אני קורא המון מחזות, אתמול קראתי את מירנדולינה של גולדוני, נזכרתי כמה המחזה הזה פשוט ויעיל. קראתי את סוף משחק של בקט ונזכרתי כמה המחזה הזה נהדר. אני מחפש אצל המורים האלה נקודות מפתח, שואל את עצמי מה הם היו עושים. קראתי הרצאה של פאולה ווגל - אנשים לא מכירים אותה אבל היא המורה למחזאות הכי טובה שנתקלתי בה בארצות הברית. מעולם לא נפגשתי איתה. אבל אני אוסף חומרים שלה, מחזות מאמרים, הרצאות. היא הייתה המורה של שרה רוהל. היא אישה מדהימה והיחס שלה לתיאטרון תמיד נותן לי כוח לשבת ולכתוב. השנה עולה בקאמרי מחזה שהיא כתבה INDICENT (מעשיה מגונה) - המחזה הזה לא משקף אותה ואת הכתיבה שלה. אבל לפעמים אלה לא המחזות שהופכות אדם למורה נפלא אלא היחס שלו לעולם התיאטרון. כל היום התנגנה ברקע מוזיקה של BACH. בבית נוצרה אווירה מלנכולית. אני אוהב מלנכוליה. זה שמיכת פוך של ייאוש יצירתי. הוא נעים, הוא מלטף אותי. הוא מכעיס אותי. והדלק של הכתיבה שלי הוא כעס וייאוש. אולי בגלל זה חזרתי לבקט. רכשתי ספר חדש שאני אתחיל היום לקרוא. THE SENSE OF...

הייתי ב'ניים דרופ' של ג'ייסון דנינו הולט. אני לא כותב ביקורות על הצגה אלא משתדל להגיב אליהן מתוך מחשבות שעולות לי כשאני צופה בהן. אני מעריך כל אומן שמעלה יצירה. אני מנסה להבין את המשמעויות, את הבחירות, את תהליך החשיבה. זה לא עניין של טעם.  אם היית הולך רק למקומות שאני אוהב אז אני מניח שלא הייתי מתקדם ומתפתח. מאז שהפסקתי לשאול את עצמי 'אם אני אוהב?' התחלתי להיות מעורב ביצירה, בבחירות שלה,  אני הופך להיות חלק ממנה. בגלל זה אני מביא איתי פנקס ועט.  מבחינתי יצירה טובה היא יצירה שמעוררת אותי לתגובה. לערב של מחשבה. בדרך הבייתה על האופניים אלו המחשבות שעלו לי. התיאטרון בתחילת דרכו היה פולחן, היה לו קשר לדת, קשר לאלים. הטרגדיות הגדולות נגמרות בסוף טוב -  האדם חטא ולכן הוא ישלם. צדק האלים ניצח. הנבואות התגשמו. אדיפוס, יאסון, אנטיגונה, קראון, כל החבורה שילמה מחיר. קרל גוסטב יונג דיבר על האל שבתוכנו. על כך שהאלים אינם בשמיים. הם בחלומות, במחלות, ביצר וכן הלאה. ככל שהתיאטרון התרחק מהדת, והתרחק מהאלים, הוא מצא את האלים בתוך עצמו. התיאטרון התחיל מדמויות מיתולוגיות, ע...

יוצא לי ללמד די הרבה בני נוער. לאחרונה עשיתי סדנה - התלמידים למדו מונולוגים ואני התבקשתי לעבוד איתם. הגעתי לשיעור ולימדתי אותם כל מיני טכניקות לביצוע המונולוגים. בסוף השיעור חשבתי כמה זה מוזר לבקש ממישהו שאין לו שום רקע במשחק לעמוד מולי ולבצע מונולוג (בהנחה שמונולוג זה צורת התיאטרון הקשה ביותר לביצוע). מה הסיכוי להצליח? מה הסיכוי שזה יהיה קרוב לטוב? או יתקרב לרגע תיאטרלי? הרגשתי שאני זורק אותם לים סוער עם כרישים ודורש מהם לשחות. כרוניקה של מוות /כישלון ידועים מראש. בתיאטרון האליזבתני נתקלתי במושג SELF DIRECTING  - בימוי עצמי . השחקנים בתקופה הנ"ל ביימו את עצמם. לא היה במאי מוגדר.  (זה התפתח במאה 19) לרוב זה היה תפקידו של המחזאי או מנהל החזרות או ראש הלהקה לארגן את ההצגה.  השחקנים היו צריכים לדעת לקחת החלטות בעצמם. השחקנים הצעירים היו שוליות של השחקנים המנוסים בלהקה והיו לומדים מהם את התנועות, ההבעות, והגוון הקולי של התפקידים.  קראתי בספר כלשהו שההכשרה של שחקן בלהקה לקחה כשבע שנים, הצעיר היה עוזרו האישי של השחקן המנוסה ובכל רגע נתון הוא היה מוכן להחליף ...

הייתי בירושלים. העיר הזאת מאיימת עלי. הייתי במוזיאון ישראל. המוזיאון מרשים ויש בו תערוכות מצויינות. אני בעיקר אוהב את התערוכות של התרבויות. אני אוהב את המסיכות ואת ההיסטוריה אני אוהב את הסיפורים והאגדות. אני אוהב לעמוד מול יצירות אומנות. ולדמיין שזה חלק מתפאורה. אני שואל את עצמי איפה אני ביצירה הזאת. איזה מילים היייתי כותב סביב הפסלים. בתונה זאת התעורכה האהובה עלי. הייתי בחיזיון האור קולי במגדל דוד. נהיניתי יותר ממה שחשבתי. הכול מוקרן על החומות. ומספר את הסיפור של ירושלים. חשבתי שזה דומה בשבילי לתיאטרון היווני העתיק. אני יושב ורואה חומות ועליהם מספרים לי סיפור רוחני על ירושלים. חשבתי על הקשר בין הדת לתיאטרון היווני. המוח שלי התחיל לשחק עם מחשבה לכתוב מחזות המבוססים על סיפורים מהתנ"ך. סיימתי את הספר של שרה רוהל. זה ספר מעולה. מחשבות על מחזאות, תיאטרון, קהל ובכלל. לחלוטין אחזור עליו שוב ושוב. התחלתי לקרוא את הספר של יאן קוט (jan kott)  'לאכול עם האלים'. קיבלתי ספר שמנתח את הטקסטים של איבסן. הוא מרגש אותי. אבל אני אמתין לקרוא אותו אחרי שאסיים את הספר של יאן ק...

לא עשיתי היום כלום. בטלה, בטלה, בטלה. לא יצאתי מהבית. שיחקתי בסוני פליי סטיישן כמה שעות במשחק GOD OF WAR ישנתי שנ"צ ממש ארוכה. אכלתי קצת, ובעיקר התעסקתי בלא כלום. לא קראתי, לא כתבתי, לסיכום - נרקבתי. לקח לי זמן ללמוד להרקב, לנבול, להמעך, להתפורר. אני אדם שמשתדל להיות עסוק כל הזמן ובשבילי ריקבון אמיתי, בטלנות מוחלטת ונטולת עניין - היא חופשה מעצמי. היא גם מאוד זולה. חופשות בחו"ל או ללכת לים זאת עבודה. ההכנות, ההרשה שאני צריך להנות. כאשר אני נזרק כמו שקית אשפה בבית, אין לי ציפיות להנאה, אין לי ציפיות כלל - זאת מנוחה מהישגיות, זו מנוחה מהגדרה.  אני מעמיד פנים שאני חתול. אני כמו עץ שמשיל את העלים בחורף רק כדי להצמיח אותם שוב. ולא צריך להעביר עונה. זה מוריד לחץ מפשיר את קרחוני הסטרס. אבל...  בתנאי שאני מקבל על עצמי להיות ככה. מקדש את הלוזר. לא מתבאס שאני לא עושה משהו אחר. לימדתי את עצמי משמעת, לימדתי את עצמי לעבוד ולשבת על התחת. עכשיו אני מלמד את עצמי להתבטל, להסריח, להבאיש ולהגיד לא קרה היום כלום. זה זן. אני מסוגל להחזיק ככה שלושה ימים לא יותר. אחרת אני מתחרפן. ללכת ברחוב...

הייתי בקריאה מבויימת של מחזה שנקרא שהייה: שם זמני מאת שירי כפתורי. אני שמח שכותבים צולחים את הפעם הראשונה. אני אוהב לראות אותם מתקפלים במבוכה בפינת החדר, בזמן שקהל מקשיב למילים שבוקעות מהשחקנים. שמחתי בשבילה. זה היה מעניין. שמתי לב שכותבים חדשים, המתחילים את חיי הכתיבה הדרמטית שלהם, משתמשים באותם כלים. הם נופלים לאותן מלכודות. ככל שאני נחשף יותר לחומרים של תחילת הדרך, אני מבחין בתבניות חוזרות. זה לא מספיק מעובד לי במוח אז לא אפרט על זה. (אולי בהמשך  אני לא אוהב קריאות מבויימות. זה צורה לא מפוצחת. זה מוזר לי שקהל מגיע לחוות הצגה לא שלמה. בארץ יש בעיה רצינית של העדר פיתוח. מחזות לא מקבלים פיתוח או ליווי. בחו"ל - אנגליה, וארצות הברית בעיקר -  יש בעיה הפוכה:  פיתוח מורחב. (over development) שם, מחזה עובר עשרות הערות, קבוצות עבודה, המון אנשים נותנים את דעתם, ועושים קריאות.  לאחרונה החלה מחאה נגד הקריאות. קריאה כמוצר מוגמר מול קהל לא בוחנת באמת את ההצגה. זה יותר בוחן את המחזה כיצירה ספרותית. ולא כיצירה בימתית. אתמול ישבתי ושמעתי קריאה. למה שאני אבוא להצ...

ישבתי עם תום ווליניץ על המחזה "המחכה לאהבה" החלטנו לשנות את המחזה. כלומר למחוק 70% ממנו ולכתוב מחדש. לתום יש רעיון קיצוני לגבי המחזה. אני אוהב קיצוני. הייתה פגישה טובה. אני צריך להתניע את עצמי לחזור למחזה. אני אקרא מחזה של שייקספיר ו/או פירנדלו  ו/או מולייר. אני בד"כ קורא מחזות שהמקצב שלהם מרגיש זהה למקצב שאני צריך. YOU ACT THE WAY YOU SPEAK TO YOUR SELF   מה שאני רואה, מה שאני קורא, המוזיקה שאני שומע, האנשים שאני מתרועע איתם, כל אלה משפיעים על היצירה שלי. לכן אני מתפלא על אנשים שלא קוראים מחזות ותסריטים בזמן שהם כותבים. זה כמו אוכל. זה מה שנכנס לגוף, זה מה שמזין אותי. זה מה שמחלחל לתוך המוח. הרוקי מוריקמי תרגם את גטסבי הגדול של פיצג'רלד רק כדי להרגיש שהוא כתב את זה. זאת תחושה מעניינת שמתרחשת במוח. אימולסיה. לפני שנים תרגמתי מחזות והרגשתי את אותה הההרגשה. כאילו אני מחזאי מעולה. על זה אני מדבר עם אנשים, זאת המוזיקה שאני אשמע, אני תמיד מקיך אותי בדברים שיעזרו לי לחשוב, עוטף את עצמי בשיח פנימי שכולו קשור ליצירה שלי. מתוך זה נוצר קצב פנימי. זה כמו לראות פ...

החלטתי לנוח מכתיבה. לפעמים אני צריך את זה. לא כתבתי בערך ארבעה ימים. (מלבד הבלוג.) בימים כאלה אני בעיקר קורא מחזות,  ספרים ועיתונים. ניצלתי את  היום הזה בעיקר לראיית חשבון. רק אני והאקסל. יושב  ומזין נתונים. שולח קבלות, עובר על כל החשבונות, מתקתק מספרים - מה שנקרא סידורים של מבוגרים. יש אנשים שזאת העבודה שלהם. יש בזה משהו נעים. המון משימות קטנות שנגמרות. ראיית חשבון מזכיר לי את המשחק אנגרי בירדס. בכל אופן  זה שאב לי את כל היום. בפסיכולוגיה של בעלי חיים מעדיפים שאת כל הבדיקות הרפואיות יעשו ביום אחד. כי עדיף שחיה תעבור טראומה אחת ארוכה ביום אחד מאשר עשרות טראומות קצרות במהלך שנה. כלומר, יש מגבלה על הסטרס. לכן אני דוחס את עבודת החשבנאות שלי ליום אחד ארוך ומייגע.  סיימתי 85 אחוז ממה שהייתי צריך.  בערב מאוחר ישבתי על הספה וחשבתי. במחזה אורידיקה של שרה רוהל. אורפאוס אומר " בעלי חיים לא מתאמנים. איילות קופצות במהירות לא כי הם מתאמנות לקפות גבוה יותר, אלא כי הן מפחדות שיאכלו אותן. ציפורים לא מתאמנות לשיר יפה יותר, הן מצייצות כי הן שמחות". חשבתי על הכתיב...

להוציא את המבוגרים הלכתי היום עם בתי בת השבע להצגת ילדים - ואחרי שההצגה הסתיימה עלו לי כל מיני שאלות לגבי הז'אנר של הצגות ילדים בארץ. אני לא נכנסתי לתחום הילדים כמחזאי. עזרתי בפיתוח הצגות ילדים, שיחקי באחת,  וכתבתי הצגת נוער אבל לא ביימתי או כתבתי הצגת ילדים. כאבא לילדות, צפיתי איתם בכל התוכניות החל מערוץ בייבי, טלטאביז, רחוב סומסום, בוב ספוג, ארתור, דורה, הכול. המסקנות שהגעתי אליהן שיש הרבה יותר חופש בטלוויזיה לילדים מאשר בתיאטרון. למה זה בעצם? אני חושב שבגלל שבתיאטרון ההורים הם אלו שקונים את הכרטיסים ובתכלס הם אלו שמעריכים את ההצגה. (כמו רכזות) בטלוויזיה ההורה מנותק מהילד והעיקר שהילד עסוק במה שקורה. האם כמו שמשאירים ילד בגן אפשר להשאיר אותו באולם תיאטרון עם שחקנים? לפני שנתיים או שלוש הייתי במלון הכול כלול בטורקיה, והיה שם מועדון ילדים שההורים היו שולחים את הילדים שלהם כדי שיוכלו לנוח. אני לא יכולתי לשלוח אותם כי הבנות שלי עדיין לא ידעו אנגלית אז הן הרגישו לא נעים. מה יקרה אם נשאיר את הילדים לבד עם שחקנים? הרי ילדים לא אומרים שקט... ילדים מגיבים. להצגה אין כללים, אלה המב...

הייתי בהצגה אפר ועפר של הרולד פינטר שביים עטר פז. כשהוא אמר לי שהוא עומד לביים את המחזה הנ"ל אמרתי לו "יש הרבה בעיות במחזה הזה. אתה תצטרך לתת עליהן תשובות. הבעיה המרכזית...  לא קורה בו כלום." הרולד פינטר כשאני נכנס להצגה של פינטר, אני מכין את עצמי למאמץ. פינטר הוא מסוג המחזאים שאני אוהב לקרוא. אבל מתקשה לראות. הוא מסוג המחזאים שגרמו לי להבין שאני יכול לעשות מה שאני רוצה מבחינת כתיבה, הוא לימד אותי מקצב, הוא היה השראה להרבה מחזאים אחרים אני אוהב. רק מחזה אחד שלו אהבתי "one for the road"  ראיתי אותו בכיכובו (בדי וי וי די). במהלך ההצגה פינטר בורא עולם באמצעות טקסט רודף ולינארי. הוא משתמש במנגנון הזיכרון על מנת לייצר קונפליקט בין הדמויות. מי זוכר מה. הדמוית כמעט לא קיימות בהווה. פינטר הוא אמן במקצב. ואני חושב שעובדים על מחזה שלו צריך קודם כל להלחין את המחזה כך שהוא משתנה ומתפתח מבחינת הקצב. זהו ריקוד של מילים על הבמה. ולא שיחה. לזכות ההפקה אני אגיד שהם עמדו באומץ מול החומר. בלי התנצלות. פינטר בשבילי הוא יותר חומר לימודי בעולם המחזאות מאשר חומר שממנו בנויות ה...

היום בסדנת המחזאות עבדנו על  לפתח השקפות עולם מנוגדות. עבדנו על חלל תלת מימדי. על שיקוף דעה ואיך לחתור אל ההבעה האישית. דיברנו על כך שרעיון מקורו בסוף. ואיך להתייחס למשפט הראשון. איך לכלוא שחקנים ובימאים בטקסט. לראות את כולם כותבים. לשמוע את הצליל של מקלדות הלפטופים. השקט שעוטף, את החלל.,הריכוז, והידיעה שהם מתחברים לעולם פנימי, כל אלה  גורמים לי להתרגש. אחר הצהריים הלכתי לראות ראן של 'יואל'. זאת הייתה סקיצה גסה אבל ראיתי את הפוטנציאל של מה שהולך להיות. יצאתי מרוצה.

לא כתבתי יומיים אז אני מסכם: אתמול התחלתי סדנת מחזאות. החלטתי ללמד מה זה אומר לחשוב כמו מחזאי. איך להסתכל על העולם מנקודת מבט של כותב לבמה.  איפה הרעיונות מתחבאים והקשר לקול האישי  והעיקר לכתוב. זו סדנה שכותבים וכותבים הרבה. אנשים מתחלקים להרבה סוגים שמדובר בכתיבה. יש אנשים שכותבים טקסט משמעותי, ויש טקסט טפשי ויש אנשים שכותבים ומשתעממים ויש אנשים שכותבים קצר ויש אנשים שכותבים אסוציאטיבי. יש כאלה שמסדרים ישר גאילו זה פאזל את מה שהם כותבים. ויש כאלה שבוהים ולא כותבים ואז הם כותבים שורה וחוזרים לעבוד.  יש המון סוגים. ניסיתי להבין מה אני מנסה ללמד ומצאתי את הפסקה הזאת של חוזה ריוורה: כותבים לא יכולים לחיות בלי קול האישי – זהו מקום בו הם הכי כנים, הכי פיוטיים, הכי שלמים, הכי יצירתיים, הכי חדשים. למצוא את הקול האישי זאת המטרה אליה שואפים.  אבל הקול האישי לא יודע איך לכתוב. כמו שדלק לא יודע איך לנהוג. מצד שני אי אפשר לנהוג בלי דלק וכתיבה לא מתאפשרת בלי החום והעוצמה של הקול האישי.    סדנאות נועדו ללמד כתיבה, ללמד  הרגלי הכתיבה, ללמד טכניקות לאי...

נועה שכטר התקשרה ונתנה לי הערות שעלו בזמן החזרות על 'יואל' - אני אוהב את הערות שלה. היא מסבירה לי מה לא עובד, אומרת לי מה הפתרון שעלה להם. ואומרת תעשה עם זה מה שאתה רוצה. (אולי זה לא ככה אבל זה מה שאני שומע.) אני מאוד נהנה כאשר האנשים שאני עובד איתם  מרגישים בנוח להיות כנים וברורים מצד אחד ובאותו זמן רוחשים כבוד לעבודה ולמילים שלי.  התיישבתי לעשות קיצורים. לחזור למחזה שכבר סיימתי זה להתניע זיכרון מהעבר. אמנם אני רגיל לג'נגל בין פרויקטים אבל זה אף פעם לא קל. עם הזמן מצאתי דרכים טפשיות לחור לחומר:  תיקון שגיאות או להחליף פונט לקובץ. זה מפגר, זה פרט קטן, שולי, שרק מבזבז זמן ואינו נחוץ אבל בשבילי הוא כמו מדיטציה קטנה כדי להכניס את עצמי לחומר. יש סיפור על תסריטאי שהיה כותב הכול על כרטיסיות קטנות. הוא אומר שהסידור של הכרטיסיות כל פעם היה מכניס אותו חזרה לפרויקט.  נועה הצטרפה מאוחר יותר, קראנו את הטקסט. על פניו זה נראה מספיק לבדיקה בחדר חזרות. דיברנו על הבימוי והתנועה של ההצגה. בהמשך אני אקפוץ לחדר חזרות. אני מאוד סקרן לראות את התהליך. לאחר מכן נסעתי שוב לסמינר ל...

הייתי בסמינר עזרתי בתרגיל בימוי.  שחקנים צריכים ללמוד יותר להביע את עצמם קולית ופיזית.  אני לאבאניסט. אי אפשר לצפות ממני לכתוב משהו אחר. באותו הערב עשינו קריאה של המחזה נוורלנד. 20 עמודים. זה מה שהספקתי. היה נחמד. כתבתי את המחזה בשפת רחוב. היו רגעים יפים. קריאות ראשונות זה קשה. כי יש לי את המצלול של הטקסט בראש ואז מגיעים אנשים ומקריאים את זה אחרת. זו נקודת השחרור הראשונה שלי כמחזאי. זה הרגע בו אני מבין שזה לא יהיה כמו בראש שלי. אחרי הקריאה  הגעתי הביתה, השעה הייתה מאוחרת. התיישבתי מול המחשב ושמעתי הרצאה על כתיבה. זה היה נחמד אבל לא אמרו שם משהו חדש.