סידורים של מבוגרים, לדחוס את הטראומה, ציפורים לא מתאמנות הן מצייצות כי הן שמחות ולחזור לכתוב מחזה בפעם השניה.
החלטתי לנוח מכתיבה. לפעמים אני צריך את זה. לא כתבתי בערך ארבעה ימים. (מלבד הבלוג.) בימים כאלה אני בעיקר קורא מחזות, ספרים ועיתונים.
ניצלתי את היום הזה בעיקר לראיית חשבון. רק אני והאקסל. יושב ומזין נתונים. שולח קבלות, עובר על כל החשבונות, מתקתק מספרים - מה שנקרא סידורים של מבוגרים. יש אנשים שזאת העבודה שלהם. יש בזה משהו נעים. המון משימות קטנות שנגמרות. ראיית חשבון מזכיר לי את המשחק אנגרי בירדס. בכל אופן זה שאב לי את כל היום.
בפסיכולוגיה של בעלי חיים מעדיפים שאת כל הבדיקות הרפואיות יעשו ביום אחד. כי עדיף שחיה תעבור טראומה אחת ארוכה ביום אחד מאשר עשרות טראומות קצרות במהלך שנה. כלומר, יש מגבלה על הסטרס. לכן אני דוחס את עבודת החשבנאות שלי ליום אחד ארוך ומייגע. סיימתי 85 אחוז ממה שהייתי צריך.
בערב מאוחר ישבתי על הספה וחשבתי. במחזה אורידיקה של שרה רוהל. אורפאוס אומר " בעלי חיים לא מתאמנים. איילות קופצות במהירות לא כי הם מתאמנות לקפות גבוה יותר, אלא כי הן מפחדות שיאכלו אותן. ציפורים לא מתאמנות לשיר יפה יותר, הן מצייצות כי הן שמחות".
חשבתי על הכתיבה שלי. גם אני בעל חיים. אני כותב כי אני שמח, או כי אני מחזר, או כי אני עצוב, או כי אני מפחד. זה הרבה יותר נחמד מאשר לחשוב על זה כאימון. אני מכיר לא מעט אנשים שהפכו להיות כותבים בגלל שהם רצו להרשים בחורה. (אני עדות לזה - בלימודי המשחק שלי כתבתי מחזה בשביל מישהי שהייתי מאוהב בה - זה הצליח היינו בני זוג אחר כך)
בערב מאוחר מצאתי את עצמי מול המחשב פותח קובץ ישן של המחזה "הלוך ושוב" שעלה בתיאטרון גשר בבימוי סשה קרינדלין. המחזה נכתב במהירות בזק בגלל אילוצים של המערכת. היו לי כל מיני רעיונות לגביו אבל היות והכול שוכתב במהלך החזרות היו לי המון מגבלות בכתיבה.
התחלתי לשכתב את המחזה תוך כדי הקריאה. שיניתי דמויות. הוספתי סצנות, מחקתי סצנות שלא אהבתי. אין לי מושג אם אסיים את העבודה הזאת. ללוש מחזה מחדש זה סתם כיף. אם יש בימאים שחוזרים לביים מחזה פעם שניה. למה מחזאים לא כותבים מחזה פעם שניה? כל כמה שנים לקחת את אותו הרעיון ולתת גרסה מחודשת. זה נראה לי רעיון חביב.
תגובות