6 באוגוסט 2018

סדנת מחזאות, סוגים של כותבים, למצוא את הקול האישי, תהרוג מישהו, ואני חולה

לא כתבתי יומיים אז אני מסכם:

אתמול התחלתי סדנת מחזאות. החלטתי ללמד מה זה אומר לחשוב כמו מחזאי. איך להסתכל על העולם מנקודת מבט של כותב לבמה.  איפה הרעיונות מתחבאים והקשר לקול האישי  והעיקר לכתוב. זו סדנה שכותבים וכותבים הרבה. אנשים מתחלקים להרבה סוגים שמדובר בכתיבה. יש אנשים שכותבים טקסט משמעותי, ויש טקסט טפשי ויש אנשים שכותבים ומשתעממים ויש אנשים שכותבים קצר ויש אנשים שכותבים אסוציאטיבי. יש כאלה שמסדרים ישר גאילו זה פאזל את מה שהם כותבים. ויש כאלה שבוהים ולא כותבים ואז הם כותבים שורה וחוזרים לעבוד.  יש המון סוגים.



ניסיתי להבין מה אני מנסה ללמד ומצאתי את הפסקה הזאת של חוזה ריוורה:

כותבים לא יכולים לחיות בלי קול האישי – זהו מקום בו הם הכי כנים, הכי פיוטיים, הכי שלמים, הכי יצירתיים, הכי חדשים. למצוא את הקול האישי זאת המטרה אליה שואפים. 

אבל הקול האישי לא יודע איך לכתוב.

כמו שדלק לא יודע איך לנהוג. מצד שני אי אפשר לנהוג בלי דלק וכתיבה לא מתאפשרת בלי החום והעוצמה של הקול האישי.  
סדנאות נועדו ללמד כתיבה, ללמד  הרגלי הכתיבה, ללמד טכניקות לאימון. למצוא את הקול האישי זהו מסע – פרטי, בודד, לא מדוייק,  כואב, איטי ומתסכל. מורים ומנטורים יכולים רק לקרב את הכותבים לקול הזה, הם אינם יכולים למצוא אותו בשביל הכותבים.  כותבים צריכים להשקיע זמן (ואולי קצת מזל) והקול האישי יתחיל להתגבש ולהשמע. 

סדנת המחזאות שונה מסדנת מבנה הסיפור. הסדנה מתעסקת בטכניקות של מקצב, של דיאלוג לא לינארי. בשאלה למה לכתוב לתיאטרון ולא קולנוע. ללמוד להתייחס למה שקורה סביבנו. לנקודת המבט של המחזאי/ת. להיות האיש שמפליץ במסיבה, שבוחר להיות השוטה שאומר את האמת, שיודע להגיד משהו על החיים עצמם, שיודע לרווח את הדימיון, ולהשאיר לאחרים להשלים אותו.

הבחירה שלי לא לעבוד על מחזה ספציפי בסדנה נובעת מהסיבה שאני רוצה שהתלמידים שכותבים אצלי ימצאו את הקול האישי שלהם דרך טכניקות של מקצב ודיאלוג. מבחינתי זאת המהות של הסדנה.

אני מצונן ממש. למרות זאת, הכרחתי את עצמי לסיים את המחזה לנווה יוסף "קיצור תהליכים" נתקעתי לקראת הסוף. לא ידעתי לאן זה הולך והרגשתי שאני מורח. שלחתי הודעה ליפים ריננברג " אני מרגיש שאני צריך למצוא את האומץ לגרום לדמויות לעשות מעשה אמיץ." והוא כתב לי בחזרה "תהרוג מישהו"

כך עשיתי. הרגתי מישהו. אף אחד לא מצפה לזה במחזה. יפים התקשר ואמר "יופי." סגרנו קאסט. מתחילים חזרות. אני חושב שיצא מחזה יפה מאוד. בהמשך אפרסם אותו. נועה שכטר קראה אותו ושלחה לי הערות. כרגיל ההערה לקצר מופיעה כל הזמן אצל כולנו.

ביומיים האחרונים קראתי שלושה מחזות - שניים מקוריים שאני צריך לתת עליהם חוות דעת (שניהם סובלים מבעיות מבנה כמעט כמו בכל מחזה שאני קורא.) ואחד מחזה בשם  STAGE KISS  מאת שרה רוהל. מחזה חמוד. אני אוהב לקרוא כמה מחזות של אותו מחזאי/ת. זה בונה לי עולם יותר מגוון, אני מתחבר לסוג  הכתיבה שלהם. הקודם היה סיימון סטיבנס (בעיקר קראתי את המחזות המוקדמים שלו) רוב האנשים מכירים אותו בגלל "המעשה המוזר של הכלב בשעת לילה"

עכשיו אין לי דדליין. זה מעולה כי אני חולה. זוגתי אמרה לי תנוח אז התיישבתי לכתוב.


אין תגובות: