תפאורות במוזיאון, מגדל דוד כתיאטרון יווני, תמונה שווה אלף מילים, והמלך ליר

הייתי בירושלים. העיר הזאת מאיימת עלי. הייתי במוזיאון ישראל. המוזיאון מרשים ויש בו תערוכות מצויינות. אני בעיקר אוהב את התערוכות של התרבויות. אני אוהב את המסיכות ואת ההיסטוריה אני אוהב את הסיפורים והאגדות. אני אוהב לעמוד מול יצירות אומנות. ולדמיין שזה חלק מתפאורה. אני שואל את עצמי איפה אני ביצירה הזאת. איזה מילים היייתי כותב סביב הפסלים. בתונה זאת התעורכה האהובה עלי.

הייתי בחיזיון האור קולי במגדל דוד. נהיניתי יותר ממה שחשבתי. הכול מוקרן על החומות. ומספר את הסיפור של ירושלים. חשבתי שזה דומה בשבילי לתיאטרון היווני העתיק. אני יושב ורואה חומות ועליהם מספרים לי סיפור רוחני על ירושלים. חשבתי על הקשר בין הדת לתיאטרון היווני. המוח שלי התחיל לשחק עם מחשבה לכתוב מחזות המבוססים על סיפורים מהתנ"ך.

סיימתי את הספר של שרה רוהל. זה ספר מעולה. מחשבות על מחזאות, תיאטרון, קהל ובכלל. לחלוטין אחזור עליו שוב ושוב.

התחלתי לקרוא את הספר של יאן קוט (jan kott)  'לאכול עם האלים'. קיבלתי ספר שמנתח את הטקסטים של איבסן. הוא מרגש אותי. אבל אני אמתין לקרוא אותו אחרי שאסיים את הספר של יאן קוט. (בטח אקרא אותם במקביל.)

 קראתי מחזות שהייתי צריך לכתוב עליהן חוות דעת. אנשים כותבים יותר מדי כמו טלוויזיה. אני יותר ויותר מבין שהחוכמה בכתיבה דרמטית לתיאטרון היא לכתוב מילים שיש ביניהן רווחים. הרווחים האלה מייצרים תמונה תיאטרלית, תמונה ששווה אלף מילים. משעשעת אותי המחשבה ששבאמצעות מילים אני מייצר תמונות שוות אלף מילים. ההבנה הזאת גרמה לי יותר להשקיע יותר באירועים ולחסוך במילים. בימאים /יות אוהבים יותר את המחזות שלי ככה.

מצאתי את עצמי חוזר לשייקספיר. עניין של צורך. - קורא את המלך ליר. (גם כי איאן מקלן משחק את זה עכשיו בתור התפקיד האחרון שלו על הבמה והבחירה לפרוש עם התפקיד הזה הקסימה אותי. גם כי העלו את זה בהבימה ואולי אלך לראות את זה.  גם כי יצא סרט עם אנתוני הופקינס ואמה תומפסון - שאני רואה במקביל לקריאה אבל חושב שהוא לא טוב.  וגם כי ראיתי סרטון ביו טיוב שמנתח את המחזה.)