לאכול מקצב, אימולסיה, אני מתרגם כדי להרגיש שאני כתבתי

ישבתי עם תום ווליניץ על המחזה "המחכה לאהבה" החלטנו לשנות את המחזה. כלומר למחוק 70% ממנו ולכתוב מחדש. לתום יש רעיון קיצוני לגבי המחזה. אני אוהב קיצוני. הייתה פגישה טובה.

אני צריך להתניע את עצמי לחזור למחזה. אני אקרא מחזה של שייקספיר ו/או פירנדלו  ו/או מולייר. אני בד"כ קורא מחזות שהמקצב שלהם מרגיש זהה למקצב שאני צריך.

YOU ACT THE WAY YOU SPEAK TO YOUR SELF  

מה שאני רואה, מה שאני קורא, המוזיקה שאני שומע, האנשים שאני מתרועע איתם, כל אלה משפיעים על היצירה שלי.
לכן אני מתפלא על אנשים שלא קוראים מחזות ותסריטים בזמן שהם כותבים.

זה כמו אוכל. זה מה שנכנס לגוף, זה מה שמזין אותי. זה מה שמחלחל לתוך המוח. הרוקי מוריקמי תרגם את גטסבי הגדול של פיצג'רלד רק כדי להרגיש שהוא כתב את זה. זאת תחושה מעניינת שמתרחשת במוח. אימולסיה. לפני שנים תרגמתי מחזות והרגשתי את אותה הההרגשה. כאילו אני מחזאי מעולה.

על זה אני מדבר עם אנשים, זאת המוזיקה שאני אשמע, אני תמיד מקיך אותי בדברים שיעזרו לי לחשוב, עוטף את עצמי בשיח פנימי שכולו קשור ליצירה שלי. מתוך זה נוצר קצב פנימי. זה כמו לראות פרק טוב מסדרה ואז לרצות לכתוב בסגנון הזה. אני ממלא את עצמי בעולמות אחרים, דוחס את הניצוצות לארגזים, מכניס את כולם למחסן, פותח מחשב, משחרר הכול ומתחיל לרקוד עם רשת פרפרים.

מאוחר יותר הייתי בצוותא. אנחנו עובדים על פסטיבל חדש ומעניין. אנחנו 'המחזאים' עסוקים בלהרכיב אותו. כאשר נהיה סגורים על עצמנו נתחיל לפרסם. אני אוהב לחשוב מחשבות על פסטיבל. זה אישור לחגוג. תפיק מסיבה. אז זה מה שאנחנו עושים מפיקים מסיבה. מסיבה שחוגגת את המקצוע שלנו. מחזאות.