סדנת מחזאות לקבוצת החיפאית, הבכורה של יואל והילד שתוכי

בבוקר נסעתי לתיאטרון חיפה. פגשתי את קבוצת 'החיפאית' אנסמבל הצעירים של תיאטרון חיפה. זו יוזמה מבורכת שמנוהלת על ידי רוני ברודצקי. הוזמנתי להעביר להם סדנה במחזאות. דיברנו על שכבות תיאטרליות. על תחושת הסוף. על המשמעות של פעולה בתוך מצב. איך להפוך את עצמך לדמות. למצוא סמלים ברצונות הכוללים של הדמות. כשאני מלמד מחזאות אני בעיקר מדבר על כאוס, על מצב שלא ניתן לשינוי. על רצון שמקדם דמות לפעולות שהן תוצאה של עשרות רצונות. זה חומר מרתק. בהתחלה הוא דורש גמילה ממחזאות לינארית, אנחנו כל כך מכורים למחזה הבנוי היטב, הטלוויזיה מחקה לנו את ההסתכלות התיאטרלית. מה שהיוונים ושייקספיר ידעו לעשות, מה שבקט ידע לייצר. אמנם זו רק ההתחלה אבל זה יהיה מעניין.

בערב עלתה הבכורה של ההצגה 'יואל' מונודרמת אקשן. ניסינו להבין איך עושים אקשן על הבמה באמצעות מילים. מה זאת הצגת יחיד. נועה שכטר מצאה פתרונות נהדרים, שימוש בחלל מגוון. יאן קוגן כתב מוזיקה שמתכתבת עם האייטיז וזה נתן מימד נוסטלגי למחזה. גיא גלילי הצליח לפתור מורכבות בחלל לא סטנדרטי. לירן מזרחי הפליא בתנועה וקרבות במה. הפחד של כולם היה שביצוע קרבות במה בהצגת יחיד יהיה מביך, כולם פה אחד אמרו שזה היה מבוצע מעולה. ואבי גולומב שקורע את התחת שלו על הבמה ונותן הכול. הוא עובד כל כך יפה. מתמרן בין שינויים ומצבי רוח ובעיקר נותן כבוד וחיים לדמות של יואל.

למרות כל הדיבור על האקשן היה ברור שאנחנו צריכים להתמקד בבן אדם, בעולם הפנימי שלו כשהוא נכנס לסיפור הקיצוני שכתבתי. הקהל הגיב נפלא. היה קשוב לאורך כל הדרך ויצא מתוך הרפתקאה. מישהי ניגשה אלי ואמרה שלמרות שהיא ישבה עם קהל הייתה לה כל הזמן תחושה ש'יואל' מספר את הסיפור רק לה. זו הביקורת שהכי אהבתי . כאשר כתבתי את המחזה, רציתי שהקהל יחווה את החוויה שאני עובר כשאני קורא ספרות אקשן. רק אני והדמות. הוא ואני מול כל העולם. מה שהיא אמרה זה בדיוק האפקט שרציתי.  הקהל היה מורכב מאנשים מבוגרים ומצעירים הכי קטנים היו בני 10 או 11 ואני שמח שזה תיקשר עם מגוון הגילאים.

כל מי שלקח חלק בהצגה הזאת היו חברים. באו המון קולגות לראנים ונתנו הערות, וכולם באו ממקום של עזרה ואהבה לתיאטרון. אפרת ליפשיץ, טל קון, שי ג'ברי אשכנזי, יונתן ותום שוורצברג כולם החמיאו והעירו ורק רצו לשפר את ההצגה. וכל זה ריגש אותי. אבל מה שריגש אותי באמת זה שכתבתי מחזה שאני הייתי רוצה לראות. הילד שבי, החנון שבי, שרק רוצה שיהיה כיף ומגניב, וחכם, ומעניין. ככל שאני מתבגר בכתיבה שלי ככה אני יכול להוציא את הילד שבי יותר.