רועי מליח רשף

בבוקר נסעתי לתיאטרון חיפה. פגשתי את קבוצת 'החיפאית' אנסמבל הצעירים של תיאטרון חיפה. זו יוזמה מבורכת שמנוהלת על ידי רוני ברודצקי. הוזמנתי להעביר להם סדנה במחזאות. דיברנו על שכבות תיאטרליות. על תחושת הסוף. על המשמעות של פעולה בתוך מצב. איך להפוך את עצמך לדמות. למצוא סמלים ברצונות הכוללים של הדמות. כשאני מלמד מחזאות אני בעיקר מדבר על כאוס, על מצב שלא ניתן לשינוי. על רצון שמקדם דמות לפעולות שהן תוצאה של עשרות רצונות. זה חומר מרתק. בהתחלה הוא דורש גמילה ממחזאות לינארית, אנחנו כל כך מכורים למחזה הבנוי היטב, הטלוויזיה מחקה לנו את ההסתכלות התיאטרלית. מה שהיוונים ושייקספיר ידעו לעשות, מה שבקט ידע לייצר. אמנם זו רק ההתחלה אבל זה יהיה מעניין. בערב עלתה הבכורה של ההצגה 'יואל' מונודרמת אקשן. ניסינו להבין איך עושים אקשן על הבמה באמצעות מילים. מה זאת הצגת יחיד. נועה שכטר מצאה פתרונות נהדרים, שימוש בחלל מגוון. יאן קוגן כתב מוזיקה שמתכתבת עם האייטיז וזה נתן מימד נוסטלגי למחזה. גיא גלילי הצליח לפתור מורכבות בחלל לא סטנדרטי. לירן מזרחי הפליא בתנועה וקרבות במה. הפחד של כולם היה שביצוע ק...

אני מוצא עצמי את נלחם במחזה 'המחכה לאהבה'. אני מחפש נקודות השראה. אני קורא המון מחזות, אתמול קראתי את מירנדולינה של גולדוני, נזכרתי כמה המחזה הזה פשוט ויעיל. קראתי את סוף משחק של בקט ונזכרתי כמה המחזה הזה נהדר. אני מחפש אצל המורים האלה נקודות מפתח, שואל את עצמי מה הם היו עושים. קראתי הרצאה של פאולה ווגל - אנשים לא מכירים אותה אבל היא המורה למחזאות הכי טובה שנתקלתי בה בארצות הברית. מעולם לא נפגשתי איתה. אבל אני אוסף חומרים שלה, מחזות מאמרים, הרצאות. היא הייתה המורה של שרה רוהל. היא אישה מדהימה והיחס שלה לתיאטרון תמיד נותן לי כוח לשבת ולכתוב. השנה עולה בקאמרי מחזה שהיא כתבה INDICENT (מעשיה מגונה) - המחזה הזה לא משקף אותה ואת הכתיבה שלה. אבל לפעמים אלה לא המחזות שהופכות אדם למורה נפלא אלא היחס שלו לעולם התיאטרון. כל היום התנגנה ברקע מוזיקה של BACH. בבית נוצרה אווירה מלנכולית. אני אוהב מלנכוליה. זה שמיכת פוך של ייאוש יצירתי. הוא נעים, הוא מלטף אותי. הוא מכעיס אותי. והדלק של הכתיבה שלי הוא כעס וייאוש. אולי בגלל זה חזרתי לבקט. רכשתי ספר חדש שאני אתחיל היום לקרוא. THE SENSE OF...

הייתי ב'ניים דרופ' של ג'ייסון דנינו הולט. אני לא כותב ביקורות על הצגה אלא משתדל להגיב אליהן מתוך מחשבות שעולות לי כשאני צופה בהן. אני מעריך כל אומן שמעלה יצירה. אני מנסה להבין את המשמעויות, את הבחירות, את תהליך החשיבה. זה לא עניין של טעם.  אם היית הולך רק למקומות שאני אוהב אז אני מניח שלא הייתי מתקדם ומתפתח. מאז שהפסקתי לשאול את עצמי 'אם אני אוהב?' התחלתי להיות מעורב ביצירה, בבחירות שלה,  אני הופך להיות חלק ממנה. בגלל זה אני מביא איתי פנקס ועט.  מבחינתי יצירה טובה היא יצירה שמעוררת אותי לתגובה. לערב של מחשבה. בדרך הבייתה על האופניים אלו המחשבות שעלו לי. התיאטרון בתחילת דרכו היה פולחן, היה לו קשר לדת, קשר לאלים. הטרגדיות הגדולות נגמרות בסוף טוב -  האדם חטא ולכן הוא ישלם. צדק האלים ניצח. הנבואות התגשמו. אדיפוס, יאסון, אנטיגונה, קראון, כל החבורה שילמה מחיר. קרל גוסטב יונג דיבר על האל שבתוכנו. על כך שהאלים אינם בשמיים. הם בחלומות, במחלות, ביצר וכן הלאה. ככל שהתיאטרון התרחק מהדת, והתרחק מהאלים, הוא מצא את האלים בתוך עצמו. התיאטרון התחיל מדמויות מיתולוגיות, ע...

יוצא לי ללמד די הרבה בני נוער. לאחרונה עשיתי סדנה - התלמידים למדו מונולוגים ואני התבקשתי לעבוד איתם. הגעתי לשיעור ולימדתי אותם כל מיני טכניקות לביצוע המונולוגים. בסוף השיעור חשבתי כמה זה מוזר לבקש ממישהו שאין לו שום רקע במשחק לעמוד מולי ולבצע מונולוג (בהנחה שמונולוג זה צורת התיאטרון הקשה ביותר לביצוע). מה הסיכוי להצליח? מה הסיכוי שזה יהיה קרוב לטוב? או יתקרב לרגע תיאטרלי? הרגשתי שאני זורק אותם לים סוער עם כרישים ודורש מהם לשחות. כרוניקה של מוות /כישלון ידועים מראש. בתיאטרון האליזבתני נתקלתי במושג SELF DIRECTING  - בימוי עצמי . השחקנים בתקופה הנ"ל ביימו את עצמם. לא היה במאי מוגדר.  (זה התפתח במאה 19) לרוב זה היה תפקידו של המחזאי או מנהל החזרות או ראש הלהקה לארגן את ההצגה.  השחקנים היו צריכים לדעת לקחת החלטות בעצמם. השחקנים הצעירים היו שוליות של השחקנים המנוסים בלהקה והיו לומדים מהם את התנועות, ההבעות, והגוון הקולי של התפקידים.  קראתי בספר כלשהו שההכשרה של שחקן בלהקה לקחה כשבע שנים, הצעיר היה עוזרו האישי של השחקן המנוסה ובכל רגע נתון הוא היה מוכן להחליף ...

הייתי בירושלים. העיר הזאת מאיימת עלי. הייתי במוזיאון ישראל. המוזיאון מרשים ויש בו תערוכות מצויינות. אני בעיקר אוהב את התערוכות של התרבויות. אני אוהב את המסיכות ואת ההיסטוריה אני אוהב את הסיפורים והאגדות. אני אוהב לעמוד מול יצירות אומנות. ולדמיין שזה חלק מתפאורה. אני שואל את עצמי איפה אני ביצירה הזאת. איזה מילים היייתי כותב סביב הפסלים. בתונה זאת התעורכה האהובה עלי. הייתי בחיזיון האור קולי במגדל דוד. נהיניתי יותר ממה שחשבתי. הכול מוקרן על החומות. ומספר את הסיפור של ירושלים. חשבתי שזה דומה בשבילי לתיאטרון היווני העתיק. אני יושב ורואה חומות ועליהם מספרים לי סיפור רוחני על ירושלים. חשבתי על הקשר בין הדת לתיאטרון היווני. המוח שלי התחיל לשחק עם מחשבה לכתוב מחזות המבוססים על סיפורים מהתנ"ך. סיימתי את הספר של שרה רוהל. זה ספר מעולה. מחשבות על מחזאות, תיאטרון, קהל ובכלל. לחלוטין אחזור עליו שוב ושוב. התחלתי לקרוא את הספר של יאן קוט (jan kott)  'לאכול עם האלים'. קיבלתי ספר שמנתח את הטקסטים של איבסן. הוא מרגש אותי. אבל אני אמתין לקרוא אותו אחרי שאסיים את הספר של יאן ק...

לא עשיתי היום כלום. בטלה, בטלה, בטלה. לא יצאתי מהבית. שיחקתי בסוני פליי סטיישן כמה שעות במשחק GOD OF WAR ישנתי שנ"צ ממש ארוכה. אכלתי קצת, ובעיקר התעסקתי בלא כלום. לא קראתי, לא כתבתי, לסיכום - נרקבתי. לקח לי זמן ללמוד להרקב, לנבול, להמעך, להתפורר. אני אדם שמשתדל להיות עסוק כל הזמן ובשבילי ריקבון אמיתי, בטלנות מוחלטת ונטולת עניין - היא חופשה מעצמי. היא גם מאוד זולה. חופשות בחו"ל או ללכת לים זאת עבודה. ההכנות, ההרשה שאני צריך להנות. כאשר אני נזרק כמו שקית אשפה בבית, אין לי ציפיות להנאה, אין לי ציפיות כלל - זאת מנוחה מהישגיות, זו מנוחה מהגדרה.  אני מעמיד פנים שאני חתול. אני כמו עץ שמשיל את העלים בחורף רק כדי להצמיח אותם שוב. ולא צריך להעביר עונה. זה מוריד לחץ מפשיר את קרחוני הסטרס. אבל...  בתנאי שאני מקבל על עצמי להיות ככה. מקדש את הלוזר. לא מתבאס שאני לא עושה משהו אחר. לימדתי את עצמי משמעת, לימדתי את עצמי לעבוד ולשבת על התחת. עכשיו אני מלמד את עצמי להתבטל, להסריח, להבאיש ולהגיד לא קרה היום כלום. זה זן. אני מסוגל להחזיק ככה שלושה ימים לא יותר. אחרת אני מתחרפן. ללכת ברחוב...

הייתי בקריאה מבויימת של מחזה שנקרא שהייה: שם זמני מאת שירי כפתורי. אני שמח שכותבים צולחים את הפעם הראשונה. אני אוהב לראות אותם מתקפלים במבוכה בפינת החדר, בזמן שקהל מקשיב למילים שבוקעות מהשחקנים. שמחתי בשבילה. זה היה מעניין. שמתי לב שכותבים חדשים, המתחילים את חיי הכתיבה הדרמטית שלהם, משתמשים באותם כלים. הם נופלים לאותן מלכודות. ככל שאני נחשף יותר לחומרים של תחילת הדרך, אני מבחין בתבניות חוזרות. זה לא מספיק מעובד לי במוח אז לא אפרט על זה. (אולי בהמשך  אני לא אוהב קריאות מבויימות. זה צורה לא מפוצחת. זה מוזר לי שקהל מגיע לחוות הצגה לא שלמה. בארץ יש בעיה רצינית של העדר פיתוח. מחזות לא מקבלים פיתוח או ליווי. בחו"ל - אנגליה, וארצות הברית בעיקר -  יש בעיה הפוכה:  פיתוח מורחב. (over development) שם, מחזה עובר עשרות הערות, קבוצות עבודה, המון אנשים נותנים את דעתם, ועושים קריאות.  לאחרונה החלה מחאה נגד הקריאות. קריאה כמוצר מוגמר מול קהל לא בוחנת באמת את ההצגה. זה יותר בוחן את המחזה כיצירה ספרותית. ולא כיצירה בימתית. אתמול ישבתי ושמעתי קריאה. למה שאני אבוא להצ...