2.8.20
קמתי מלא אנרגיה.
בבוקר מוקדם הייתה לי פגישת דרמטורגיה. הצטערתי שקבעתי פגישה כל כך מוקדמת. אני אוהב להתחיל את הבוקר שלי באיטיות.
למזלי, הפגישה הייתה מאוד נעימה. ישבנו לערוך מחזה. זה היה מעניין ויצירתי. הזמן עבר מהר.
מאוחר יותר נסעתי לסטודיו. התיישבתי על הכיסא, מתחתי איברים ועשיתי מה שנקרא עבודת משרד. מיילים. הודעות. כל מה שצריך. זה תמיד משחרר למחוק מטלות מרשימת הטו דו ליסט.
התיישבתי לכתוב את המחזה דמות אב. עוד לא סיימתי לתכנן את כל המחזה. אבל רציתי להתחיל לכתוב אותו. אם אני אתקע בהמשך אחזור לשלב הפיתוח. אני רוצה לגלות את הדמויות. כתבתי לא מעט. 800 מילים. בשביל מחזה זו כמות לא רעה של מילים. אני מנסה לכתוב כמה שיותר את הגרסה הסופית. אז ליטשתי וליטשתי ומחר אני אעבור על זה שוב ואתקדם.
ביום חמישי כשהעברתי סדנה על "לכתוב בלי לתכנן." דיברתי על כך שרובנו מפספסים את הסוף. כלומר אם נסתכל אחורה נגלה שעברנו אותו. אחת התלמידות שלי ציינה בפני שהיא מרגישה שהיא עושה את זה גם בעבודה שלה. שהיא מושכת את העבודה קצת יותר כדי להספיק עוד אבל בעצם היא רק מתישה את עצמה ואת האנשים שהיא עובדת איתם. ובמקום לסיים בתחושה טובה , היא מסיימת עייפה. חשבתי על זה אחרי שכתבתי והגעתי למסקנה שזה תקף גם כלפי. אני כותב ונהנה ובמקום לסיים וללכת מהסטודיו אני נשאר כי אולי יקרה עוד משהו. אבל בדרך כלל לא קורהואני באמת נשאר עם תחושה מעוכה. כתבתי לה הודעת תודה.
עשיתי 8 דקות של מתיחות. התארגנתי וחזרתי הביתה. בדרך קניתי פירות. זה יקר לקנות פירות.
לקראת הערב הלכתי לספריית בית אריאלה והשאלתי את הספר של סטיבן קינג **מר מרצדס** . כשחזרתי הביתה התיישבתי לקרוא אותו.
בלילה כתבתי עוד 400 מילים מהמלין. אני עושה ניסיונות בצורת כתיבה. מחפש את השחרור של המשפט. מחפש את מה שאני אוהב לקרוא. אני מחבב את הניסיונות האלו. אני מרגיש שאני מוצא את הקול הזה אט אט. אני מרגיש שאני מנגן עם מילים.
תגובות